בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא שומעים כלום בקול ישראל

78תגובות

הקול קול-ישראל-היום, אך מסתמכים על יום אתמול; חוזרים לעידן בן גוריון, שבו רשות השידור חסתה תחת כנפי הלשכה.

החודש ראה אור ספרו של אלימלך רם, שמתוודה "בקול רם": "הצנזורה סתמה לנו את הפה. זאת האווירה שהשרה בן גוריון. היינו עושי דברו של השלטון. חלף זמן עד שהבנו כי משהו אינו כשר כאן, וכי את הברית הזאת חייבים להפר". מה שהובן אז, עכשיו אינו מובן.

הייתי שם, בשנים ההן, בנימין בחבורה של אריות וגוריהם. זכורים לי הטלפונים שקיבלנו מהעוזרים ומהיועצים. כל אחד מאתנו פיתח שיטות סיכול משלו. אני המצאתי את הטלפון השבור - הלו, מה קורה למכשיר הדפוק הזה; הלו, לא שומע כלום. ועד שהקו תוקן, השידור היה באוויר, מאוחר מכדי לצנזר.

נער הייתי והתנסיתי, אך מעולם לא עבדתי במחיצת אנשים, שניחנו במידה כזאת של אינטליגנציה ואינטגריטי, מסרבים לשורר כנערי מקהלה. אמנם החוק הכפיף אז את הרדיו לשלטון - עדיין חיים בלי טלוויזיה - אך לכל היה ברור שהשינוי עומד אחר הכותל. ולא אמרנו יום יבוא, עזרנו להביא אותו. ב-1965 הוציא לוי אשכול את השידור הציבורי מהשתעבדות לחירות, והחבורה החתרנית הזאת - חגי פינסקר, יורם רונן, ירמיהו יובל, מיכה שגריר, יגאל לוסין וירון לונדון - עמדה והריעה.

איפה הם ואיפה אמיר גילת, יוני בן מנחם ומיקי מירו; איפה אשכול ואיפה בנימין נתניהו. כל מדינה בהתהוות היא מדינה מגויסת. אין צורך לגייס אותה, היא עושה זאת מרצונה החופשי, מתוך הכרת שליחות: בואו שכם אחד לעזרת העם. אך השנים חולפות, החברה מתבגרת, והיא כבר מסוגלת לצעוד בכוחות עצמה. באמצע שנות ה-60, 15 שנה בלבד לאחר עצמאות, עמדנו על דעתנו, ואת הכביש חצינו בלי מלווים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

זה ההבדל בין הימים ההם לזמן הזה, יחי ההבדל הגדול: אנחנו רצינו להשתחרר מהכבלים, ואילו יורשינו רוצים לשוב ולהיאסר; רצינו לשדר, ואלה רוצים לשרת, לחדש את הברית שהחלטנו להפר. די לתהות על קנקנם של המנהלים החדשים כדי לדעת את מה שיש בהם, ואת מה שאין: יש נרצעות ואין עמידות, יש שליחים ואין שליחות, יש אגרה ואין תמורה - חנפנותם אומנותם. נעים ומתגמל לעמוד בימי ראשון בפתח חדר הישיבות, ולקבל מראש הממשלה טפיחה על שכם: אין ספק, שמוליק, הוא מחבב אותך.

תמיד נאבקנו למען השידור הציבורי, גם בתקופות השפל שלו, כשקומיסרים נשלחו להשגיח על כשרותו הפוליטית, לאלף את הסורר; עוד יבוא היום וימלא את ייעודו, אמרנו לעצמנו. תהיה זאת טעות, האמנו, להפקיד את המבוכה בידי הטייחים מהערוצים המסחריים; אך עכשיו, כשנתניהו שולח את ידו אל רשות השידור, ואהוד ברק מחנך מחדש את גלי צה"ל - מסתמנת אצלנו חרטה. הרי אין לנו חפץ בשופר גדול ויקר שתוקע לשטיפת מוחנו. על גבינה יוצאים כאן לקרב, אך כאשר מרעילים אותנו במטעמים מטעם, חרם צרכנים כלל אינו עולה על הדעת.

ואולי יש עוד דרך לעצור את הטיהורים - מי המודח הבא, מי המודחת - להרוג את הצנזור הנחבא בתוכנו בעודנו קטן, ולסלק את הפחד המשתק והמשתיק מהאולפן: על הממונים לדעת, שהשדר המועף לא במהרה יוחלף, לא יימצאו משת"פים למשת"פים, ומיקרופון-קול-אדוניו יישאר סגור ונעזב. האם זאת ציפייה מוגזמת מקולגות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו