בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכנרת ומפלס החרדה

8תגובות

אנחנו מטורפים על הכנרת והמפלס משגע אותנו. בכל סלון תמיד אותן שיחות: "בכמה עלה מפלס הכנרת? לא עלה? אבל בתל אביב ירדו 180 מילימטר וגם ירד שלג בחרמון! ומה אומרים החזאים על השבוע? המפלס יעלה?" כך זה בחורף, כשהוא עולה, וכך זה בקיץ, כשהמפלס נסוג. מדינה שלמה מדברת על הכנרת כאילו היתה היא המדד הלאומי לחוסנה.

בתודעה הישראלית התקבעה הכנרת כלבה הפועם של הארץ והמפלס משמש מדד לחרדה הקיומית. היחס הנפשי העמוק שלנו כלפי הכנרת מועצם על ידי התקשורת, שמדי חורף וקיץ מפגישה אותנו עם החרדה הקיומית מייבוש מקורותינו: רשות השידור מודיעה בכל שעה בכמה עלה או ירד מפלס הכנרת, ובעיתונים מוצגים גרפים באדום ובשחור.

לא חקרתי את הרגש הקיומי כלפי אגמים במדינות אחרות, אבל ברור שיש משהו מאוד מיוחד ביחס הנפשי או הרגשי של הישראלים כלפי הכנרת. היא היתה ערש ההתיישבות הציונית ושימשה למכונני התרבות פה חלום של אירופה במדבר ("ההיית או חלמתי חלום?" שוררה רחל).

יחס רגשי עמוק זה מתבהר על רקע האפליה בין אגמי המים: את אגם החולה ייבשו המייסדים בלהט משיחי, ואת ים המלח רוקנו הטייקונים החדשים בלהט כלכלי. אולם הפגיעות הללו במעשה הבריאה לא מפריעות לנו כמו שמזעזעת ירידה של ארבעה סנטימטרים במפלס הכנרת. בתודעה הישראלית אגם החולה וים מוות חד הם. רק הכנרת זוהתה עם ירק ומים כחולים, רק היא פועמת חיים, רק היא מדאיגה.

במובן תרבותי, הכנרת היא הלב הסמלי של המדינה והתרוקנותה מסמלת את ההסתיידות ואת השחתת החיים בה. כמו תושבי המדינה, גם רשויותיה מבינות כי מקורות הכנרת הם יותר מעורק הנוזלים של ישראל, ועל כן הן נלחמות כדי להבטיח בעלות על מקורות הזרימה אל הירדן. הריב עם סוריה אינו רק על 10 מטרים חומריים - הוא נוגע לשלמות הסמלית של הציונות.

אין ספק כי לכנרת יש משמעות פסיכולוגית עמוקה עבורנו. אי אפשר להסביר את היחס אליה רק במונחים ריאליים, ולבטח אין להבינו על רקע שעות הפנאי שאנו מבלים באגם בקיץ. הדיונים החרדתיים על מפלס הכנרת אינם נסובים רק על ההערכות כמה מי שתייה או השקייה היא תספק. הדיבור המודאג והפרסומים בתקשורת מדגימים מאניה תרבותית.

העיסוק האובססיבי בכנרת ובמפלס המים שלה משקף חרדה קיומית שהיא עקבית יותר ולפעמים גם עמוקה יותר, מהחרדה שמעוררים נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד ותוכנית הגרעין שלו.

השיחות על הכנרת שונות מהדיבור האנגלי על מזג האוויר. הדיבור הישראלי על הכנרת ועל המפלס היורד בה הוא דיבור חרד, המשקף את התחושה שהכל פה על זמן שאול. במובן סמלי, מפלס הכנרת מציג את שעון המים המתכלה של ישראל במזרח התיכון. כל סמנטימטר יורד במפלס, משקף את השתלטות המדבר על הנווה הציוני ובכל יום סורקים הם אחר סימנים מתחדשים לגאולתם.

לכנרת, כמו ליערות הכרמל ולהרי ירושלים, יש מעמד תרבותי מיוחד בתודעה הישראלית. לו יכלו ארגוני הטרור לייבש את הכנרת כמו שהם מצליח לשלוח אש ביערות הקרן הקיימת, כבר מזמן היו מחבלים בפקק שמתחת למושבה כנרת, כי היא, כמוהם, עומדת כמרכז הקיום הישראלי. לאמריקאים יש את מגדלי התאומים, לישראלים יערות וכנרת.

בתמונת העולם הישראלית, משולה הירידה במפלס הכנרת לקץ החיים פה. וכמו הפצצה האיראנית, נראה שזו רק שאלה של זמן. כמו שכתבו להקת "ג'ירפות" כתבו בסוף שירם, באופטימיות הישראלית בסגנון ה"יהיה בסדר", המוכר: "הנה היא באה, תקופה טובה, מיתרים מרעידים ת'אדמה, הכנרת מלאה... סוף סוף". אכן, כעת זמן חורף וזה זמן לעלייה. זהו הזמן שהישראלים נושאים עיניים לשמים ומבקשים: תן מטר ותן טל ותן לנו חיים. לפחות לעוד שנה.

פרופ' יאיר מלמד סוציולוגיה באוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו