דרור ארד-אילון
דרור ארד-אילון

שמואל בן ארצי ז"ל מת בשיבה טובה. מותו החזיר אותי לשנות ה-70 של המאה ה-20, אל זיכרונות ילדות רחוקים. הכרתי אותו היכרות אישית, אם גם שטחית. בן ארצי היה חלק מיהדות דתית אחרת, כזאת שחייה שזורים בחיי היום-יום של הכלל.

ביתנו בקרית טבעון שכן בסמוך לבית כנסת ששימש מתפללים מכל רחבי השכונה. בן ארצי היה אחד מהם. איש צנום, נושא תמיד תיק כהה ובלוי שבו היה מחזיק את כתביו. כשחלפתי על פניו היה מהנהן ואני, בוודאי מבויש ואולי קצת פוחז, מניד בחזרה ואולי מאנפף שלום והולך.

מדור הזירה

הסביבה הקרובה לביתנו היתה חופשית לגמרי; לא היה בין שכנינו אפילו יהודי דתי אחד. בחגים, בעיקר בראש השנה ובסוכות, היו ילדי הרחוב מתכנסים ליד בית הכנסת ומציצים פנימה בתקווה לממתקים. לא נרשמו מלחמות שבת. אמנם פעם אחת, כשאחד משכנינו השקה יציקת בטון מול בית הכנסת בשבת יצאו אליו מתפללים וזעקו שבעס, ופעם אחרת כשגנן עדר בגינתנו בשבת, כעסו גם עלינו. אבל ביום הכיפורים, כשבית הכנסת היה מלא וגדוש, מתפללים רבים התדפקו על דלתנו וביקשו להשתמש בשירותים. בשבתות ההתבגרות שלי הייתי מתעורר לקול "שבת המלכה" ושירי שבת אחרים. ואף על פי כן, אחרי בר המצוה כשביקשו ממני להצטרף למניין, התחמקתי.

לקראת בר המצוה שלי לימד אותי מר פת את ההפטרה ואת הפרשה וקצת תפילות. ממנו קיבלתי את הקונטרסים של בן ארצי. איני זוכר את פרטיהם. לא היה מדובר בספרים עבים אלא בחוברות של סיפורי תנ"ך ופסוקים. הגיגים מודרניים שהתאימו לבני הנוער של אז.

בשביעית חילקתי עיתונים. עד היום אני יכול לשוטט ברחובות ולומר מי קיבל איזה עיתון. היה מגוון: "על המשמר", "הצופה", "המודיע", "ג'רוזלם פוסט", וכמובן "הארץ" ו"דבר". ביתו של בן ארצי היה נמוך ממפלס הרחוב, והייתי חייב להפסיק את הריצה ולגשת למרפסת, שם השארתי בכל בוקר את "הצופה" ואת "דבר" (או אולי היה זה "הארץ"?). כך קראו אז: עיתון כללי ועיתון "משלנו". עיתון דתי ועיתון חופשי.

שמואל בן ארצי ז"ל הוא כעת זיכרון רחוק בעבורי. דמות מהילדות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ