בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נעלם השלום

124תגובות

זה קורה לא אחת: דמות שהיתה משמעותית בחיינו נעלמת מהם בהדרגה. לא בטריקת דלת ולא לאחר ריב מהדהד, אלא מבלי משים כמעט, במין התפוגגות אטית, עד שיום אחד אנחנו מבחינים לפתע שנעלמה כליל.

כך בדיוק נעלם השלום מחיינו. איש כבר אינו מדבר עליו, אפילו המשא ומתן על אודותיו, הארוך בהיסטוריה, מת רשמית - ואפילו לא שמנו לב. אין שלום, אין מו"מ, אין אפילו חלום. ההקשר היחיד שבו הוא מוזכר, אם בכלל, הוא הקשר הסכנה הנוראה האורבת ממנו: איש אינו מעלה בדעתו שיש גם תנאי שלום אמיתיים, מעטי סכנות ומבטיחי מציאות אחרת. שבשלום לא יורים, למשל, רק במלחמה.

בשבוע שעבר הגיש מחמוד עבאס את תשובותיו המפורטות לקוורטט, ואפילו פיהוק לא הצליח לחלץ כאן; ירושלים אפילו לא טרחה להגיב. השבוע נשא ראש הממשלה את נאום החרטומים שלו על קבר דוד בן גוריון, ואיש אפילו לא העלה בדעתו שהוא מדבר על המושג הכי נשכח בחיינו.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הידיעות והפרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

בנימין נתניהו דיבר על "החלטות אמיצות", כאלו ש"בזכותן אנחנו כאן"; על האב המייסד, ש"הבין שיש מחיר כבד להחלטה, אבל הבין שיש מחיר עוד יותר כבד לאי קבלת ההחלטה" - וכולם הבינו למה הוא מתכוון. "החלטות אמיצות" לקידום הסדר? "החלטות שבזכותן אנחנו כאן", לסיום הכיבוש? לא. נתניהו התכוון להפצצת איראן. עד לפני כמה שנים עוד היינו מנחשים שדיבר על שלום, עכשיו ברור שכשראש הממשלה מדבר על החלטות היסטוריות הוא מדבר על הפצצה.

כך נעלם השלום משמי חיינו. קודם איבדו בו עניין הישראלים, אחר כך גם בני חסותם, האמריקאים. שליחיהם נפוצו לכל עבר, התנאי המובן מאליו של הפלסטינים להקפיא סוף סוף את בניית ההתנחלויות משמש תירוץ לנתניהו לא לנהל אפילו מראית עין של מו"מ, ומשחק ה"עושים שלום" הגיע לסיומו. לכאורה טוב שנשף המסיכות הזה הסתיים, אבל בכל זאת נותרה מחשבה טורדנית: ומה במקום? לא שלום ולא מו"מ - מה כן? יש רק תשובה נחרצת אחת: החלל הזה יתמלא.

אם לא שלום, לא חלום ואפילו לא מו"מ - משהו אחר ימלא את מקומם. אם תקוותם הרופפת של הפלסטינים לחיי חופש נידונה למיתה, הם שוב ייאלצו ללכת בדרך אחרת. וכי מה יעשו? יחכו באפס מעשה עוד דור? יישבו בחיבוק ידיים עוד דורותיים? ודאי שלא. את הוואקום הזה ימלא עוד מעגל של שפיכות דמים, נורא מקודמיו. ההתקוממות הראשונה היתה אינתיפאדת האבנים והסכינים, השנייה היתה אינתיפאדת המטענים והמתאבדים, והשלישית תהיה, מטבע הדברים, אלימה עוד יותר.

היא אינה ממתינה מעבר לפינה. העם הפלסטיני מפולג, מדמם וחסר רוח לחימה, גם חייו נוחים עכשיו באופן יחסי, אבל הדור הבא כבר לא יסתפק במה שיש. גם עמי ערב לא יישבו באפס מעשה; הם טרודים עכשיו בענייניהם הפנימיים. אבל כשאלה ייפתרו, אולי יהיו לנו כמה עמים ערביים חופשיים, ואז הם יתגייסו לסייע לאחיהם הלא חופשיים.

בחלוף הסערה, בהתפזר חשרת העבים, עשוי מזרח תיכון חדש להיות כזה שהערבים הכי מדוכאים בו חיים דווקא תחת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". הם לא ישתקו אז. כמותם גם לא העולם: מיליוני תושבים חסרי זכויות אזרח הם לא עניין שיהיה נסבל לעד בעולם החדש.

לפעמים אפילו לתקוות שווא יש ערך. כל עוד דיברו אצלנו שלום, כל עוד התנהל המו"מ, היה אופק. מתעתע, מוליך שולל, הולך ומתרחק, אבל הוא היה שם, אי שם. עכשיו גם הוא נגוז משמי חיינו וחיי הפלסטינים, וממשלת ישראל נושאת באחריות גורלית לכך. אין פיגועים - אין ערבים, התקווה היא בהפצצה, ההחלטה האמיצה היחידה שראש הממשלה מדמה בנפשו היא יציאה לעוד מתקפה, והמחשבה שזה יוכל להימשך כך לעד מעוררת חלחלה. קשה להאמין שכך אני כותב: איפה ג'ורג' מיטשל כשכבר צריכים אותו? איפה האשליה, שאפילו לה אנחנו נזקקים עכשיו.

Read this article in English: The shattered dream



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו