גדעון לוי
גדעון לוי
גדעון לוי
גדעון לוי

מי שאומר שמדובר בכמה חוקים חסרי חשיבות, מוליך שולל; מי שטוען שמדובר במהלך הפיך, מתעתע; מי שמרגיע שמדובר בגל חולף, מהתל. ואפילו מי שחושב שמדובר רק בניסיון לשנות את המשטר שוגה באשליות. מה שמתרחש לנגד עינינו עכשיו הוא מ-ל-ח-מ-ה. בסתיו הזה פרצה מלחמת תרבות בישראל, לא פחות, והיא ניטשת בחזיתות רחבות ועמוקות הרבה יותר ממה שנראה לעין. מה שעומד על הפרק אינו רק משטרה של המדינה, שגם הוא עניין גורלי - מדובר בדמותה של ישראל. אורחות חיינו עומדים להשתנות, מלידה ועד מיתה. לכן זאת עלולה להיות המערכה הכי גורלית בתולדות המדינה, מאז מלחמת העצמאות.

תמיד ידענו: כמה שנות שקט ביטחוני עלולות לטלטל את החברה בישראל. רק יוסר האיום החיצוני והתפרים הדקיקים ייחשבו להיקרע: כשהתותחים ישתתקו, יתפרצו השדים. אבל איש לא חזה פרץ כזה של שדים שיפרצו בבת אחת בכל הרבה תחומים. המתקפה על הסדר הקיים היא מתקפה כוללת, בכל החזיתות, צונאמי פוליטי, שיטפון תרבותי ורעידת אדמה חברתית ודתית, שאנו נמצאים רק בראשיתה. מי שאומרים שמדובר בהגזמה עלולים להרדימכם. התבוסות והניצחונות שכבר נרשמו יחרצו את ההמשך: בסופם תהיה לנו ארץ אחרת. היומרה להיות דמוקרטיה מערבית נאורה מתחלפת במהירות מבהילה במציאות אחרת, כזו של מדינה דתית, נבערת, פונדמנטליסטית, גזענית, לאומנית וחשוכה. לא להשתלבות כזאת במרחב ייחלנו.

מדור הזירה

המתקפה הרב זרועית הפרועה מצליחה היטב. היא מכוונת נגד נשים, ערבים, שמאלנים, זרים, עמותות, עיתונות, מערכת המשפט וכל מי שעומדים בדרכה של מהפכת התרבות. מהמוסיקה שאנו שומעים ועד לתוכניות הטלוויזיה שאנו רואים; מהאוטובוס שבו אנו נוסעים ועד ללוויה שבה אנחנו משתתפים - הכל עומד להשתנות. צה"ל משתנה, בית המשפט מיטלטל, מעמד האשה נסקל באבנים, הערבים נהדפים אל מעבר לגדר ומהגרי העבודה אל מחנות ריכוז. ישראל מתכנסת בין גדרות תיל וחומות, כאומרת: לעזאזל עם העולם.

לא יד מכוונת אחת רוקחת את מרקחת התרעלה המבעבעת הזאת, ידיים רבות בוחשות במהפכה, אבל לכולן מכנה משותף: השאיפה לישראל אחרת, לא מערבית, לא פתוחה, לא חופשית ולא חילונית. היד הלאומנית מחוקקת את החוקים האנטי דמוקרטיים והניאו-פשיסטים, היד החרדית מקעקעת את הלכות הפרט ואת שוויון האשה, היד הגזענית פועלת נגד הלא יהודים, היד המתנחלת מעמיקה את אחיזתה גם עמוק בישראל פנימה, ויד נוספת בוחשת בחינוך, בתרבות ובאמנות.

מרוב עצים כבר לא רואים את היער, והיער הוא עבות ואפל. קחו למשל את העיתון של שלשום. עמודי החדשות של "הארץ" סקרו כמה עצים מרקיבים שכאלה: עשרות בתי עסק בשדרות התחייבו להעסיק עובדים בלבוש צנוע; הבחירות במאה שערים בהפרדה; עובדים חילונים בירושלים נדרשו לחבוש כיפה; בית ספר פלמ"ח בכרמיאל נהפך לישיבה ובית מדרש; אפליית תלמידות ספרדיות בירושלים, במודיעין עלית, בביתר עילית ובבני ברק; הקלות במס הותנו בביטול השתלמות לרופאים פלסטינים; תוכנית ממשלתית חדשה למלחמה במסתננים; ולקינוח: שר החוץ הכשיר את שרץ הבחירות הפוטיניות ברוסיה.

ב-1948 קמה מדינה, ב-2011 ניטש הקרב על אופיה, שלא עוצב וגובש סופית מעולם. בין תש"ח לתשע"ב היטלטלה המדינה בין גלי עלייה, ממשלות שונות ומגמות סותרות, שעל כולם העיבו המלחמות. התפתחו בה איים שונים, כמה מהם יפהפיים, לעתים נדמה היה שאכן צומחת כאן מדינה פתוחה ונאורה; עכשיו אומרת האמונה הזאת להתנפץ. הימין עלה אמנם לשלטון מזמן, אבל חסר לו הביטחון העצמי כדי לאסור את המתקפה הגורלית הזאת. אבל עכשיו, בשנתו ה-35 בשלטון, בשנתה ה-64 של המדינה, הוא מתפנה לעצב מחדש את דמותה ומולו לא עומד עוד כמעט איש. להתראות בעוד כמה שנים, בישראל האחרת, השונה והמעוותת, לבלי היכר.

Read this article in English: A pivotal battle

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ