לדאוג לילדי הרחוב

אסף רג'ואן
אסף רג'ואן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסף רג'ואן
אסף רג'ואן

בספר הילדים "חיבוק" של דויד גרוסמן ומיכל רובנר ילד שואל את אמו: "אם מכל אדם יש רק אחד, אז כולם לבד?" והאם עונה: "כולם קצת לבדם, אבל הם גם ביחד". "איך אפשר גם וגם?" שואל הבן, והאם עונה: "הנה אתה אחד יחיד וגם אני אחת ויחידה, אבל אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד ואני לא אהיה לבד".

בקיץ האחרון למד אחייני בן הארבע לצעוק "העם דורש צדק חברתי". כששאלתי אותו מה זה צדק חברתי, ענה את מה שהסבירו לו: אם יש עוגת יום הולדת ויש ילד שאין לו מהעוגה ולי יש, אז צריך לתת לו.

חייכתי ושתקתי. על פניו הוא צודק, אך איך אסביר לו את המציאות, שאליה אני נחשף בכל יום בעבודתי, כמנהל פרויקט המטפל בילדים בזנות - שיש ילדים שהם באמת לבד בעולם? עוגה זה נחמד וחשוב, אך יש ילדים שמעולם לא קיבלו חיבוק. יש ילדים שכשהם בכו, איש לא שמע אותם, לפעמים קולם הושתק באלימות. יש ילדים שמאז נולדו שמעו שהיה עדיף לו לא היו באים לעולם. יש ילדים שבחושך, בהסתר, קיבלו חיבוקים אחרים, לא רצויים.

זנות בתל אביב. הגיל הממוצע בישראל למעורבות בזנות הוא 13, ויש אלפים כאלהצילום: ניר כפרי

חגיגת יום הולדת, חיבוק אוהב ומנחם הם זכות טבעית שכולם מקבלים, כמו שמש, כמו אוויר. זה דבר שיש לכולם, וצריך רק לדאוג לחלוקת העוגה (או גבינת הקוטג'). אבל האמת המרה היא, שלאלפי ילדים בישראל חיבוק הוא דבר שאינו קיים, או קיים אך רק בהקשר מיני. הם גדלים ככה ומנסים לשרוד ומחפשים מישהו שיחבק אותם, ידאג להם, למי יהיה אכפת. בישראל יש אלפי מבוגרים המציעים כסף או טרמפ או מקום לישון תמורת נשיקה, תמורת נגיעות.

אלפי ילדים, נערים ונערות, לומדים, שהדרך היחידה לשרוד היא לתת שירותי מין. ואנחנו, החברה, במקום לחבק אותם באמת, במקום להראות להם שיש אפשרויות אחרות, דוחים אותם. אנחנו קוראים להם בשמות: זונות, פתייניות, נערי ליווי. אנחנו מנהלים דיונים, תוהים אם הם בוחרים בזה וכמה הם מרוויחים, מתוך עצימת עיניים. איננו רוצים לשאול אותם לשלומם ולא רוצים לדעת את סיפור חייהם, המערער את ההבנה שלנו. איננו רוצים לשמוע את הנתון המזעזע של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ולפיו הגיל הממוצע בישראל למעורבות בזנות הוא 13, ויש אלפים כאלה.

אנו מצטופפים וצועקים בינינו לבין עצמנו "צדק חברתי" ו"רוצים קוטג' יותר זול" ושכירות נמוכה יותר. הזכות לדיור מדלגת על בני הנוער החיים ברחובות, או ישנים אצל ספונסרים בתמורה לקיום יחסי מין עם בעל הבית ולפעמים גם עם חבריו. הילדים הללו, המהלכים בשקט וגדלים בינינו, הם המראה הטובה ביותר לדמותנו כחברה ולמה שמניע אותנו, איך אנחנו פועלים ועל מה אנו נאבקים. הם נייר הלקמוס שלי לצדק חברתי.

צדק חברתי מתחיל בפקיחת עיניים, בחיבוק לילדים שמעולם לא זכו לחיבוק דואג ואוהב אמיתי, לחגיגת יום הולדת. הדאגה להם היא אחריותנו. זו המשמעות האמיתית לצדק חברתי. כן, אתה צודק, גם להם מגיעה חתיכה מהעוגה, רק שבישראל של 2011 הם אינם חלק מהמסיבה, או החלק שקופץ מהעוגה במסיבות של המבוגרים.

אינני סופר היודע להסביר לילדים מציאות קשה כל כך. לכן אני חולם על היום שבו גרוסמן ורובנר יוציאו מהדורה למבוגרים ולקובעי המדיניות, שתסביר בצורה פשוטה, נגישה ומרגשת, שיש ילדים שהם לבד בעולם. יש ילדים שמעולם לא קיבלו חיבוק דואג, ואנחנו מוכרחים לדאוג להם ולתת להם פרוסה אמיתית מהעוגה.

הבעיה היא, שאנחנו חיים בחברה שהתקציב לעוגות ובורקסים של האחראים לעוגה גבוה יותר ממה שנותנים לבני נוער בזנות.

הכותב הוא מנהל התוכנית השיקומית "ערים בלילה" של עמותת על"ם, לבני נוער בזנות

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ