בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תביעת אבהות נלעגת

תגובות

המשורר הישראלי הנקרא והמשפיע ביותר היה יהודה עמיחי. את ארכיונו מכרה המשפחה, לפני שנפטר בשנת 2000, לאוניברסיטת ייל. פרופ' בנימין הרשב אמר אז כי "רק שוביניסטים צרי אופקים רוצים לשמור את הדברים במדינה, כדי שהחומר יירקב באיזה מקום". הרשב ישב אז בייל. פרופ' זיוה שמיר השיבה להרשב כי "עמיחי מכר את ארכיונו בגלל צורך כלכלי בל יגונה... הוא בוודאי היה מעדיף לשכון בין משוררי דור הפלמ"ח ודור המדינה". הניסוח של "היה מעדיף" הוא אולי משוכלל, אבל עמיחי רצה כסף בעבור משפחתו, והמדינה לא רצתה לשלם לו את מה שהאוניברסיטה האמריקאית שילמה. בית הספרים הלאומי לא העז להילחם, אפילו לא על דרישתו לצלם את כל החומר לפני הייצוא, משום שאוניברסיטת ייל, בחוצפתה, דרשה בלעדיות.

עכשיו נתון בית הספרים הלאומי בקרב משפטי על הצלת טיוטות של פרנץ קפקא משיני השוק ויורשותיה של אסתר הופה, שמקס ברוד - הבוס והמאהב - הוריש לה. ספק אם התחולל אי פעם מחול כזה של צביעות ש"התרבות" ממלאת בה את תפקיד רוח הרפאים, בא-כוחם של סופרים מתים.

מה בעצם תובעת ישראל? להכיר בקפקא כסופר "שלנו". אבל אין מקום בעולם שבו נלמד קפקא כסופר ישראלי. יהדותו משמשת אמנם את החוקרים, אבל קפקא את חייו העביר בין פראג - שלשונות שונות שימשו בה בערבובייה - ובין ערי גרמניה. נכון, הוא התעניין ביידיש ואף ניסה ללמוד עברית, אבל קפקא היה סופר גרמני ממוצא יהודי, אם ספרות מוגדרת על פי לשון כתיבתה. הוא אינו שייך למדינת ישראל, שלא השכילה לגייס 200 אלף דולר (זה הכל!) כדי להשאיר בתחומיה את הארכיון של עמיחי.

להוציא את ידידו הטוב של קפקא, מקס ברוד, שמת בתל אביב, הסופרים היהודים שהאריכו לחיות אחרי קפקא וכתבו גרמנית, לא הגיעו לכאן. ארנולד צווייג חי על הכרמל מאז עלה היטלר לשלטון, ואז חזר לגרמניה וחי בחלק המזרחי שלה עד מותו. אלפרד דבלין לא הגיע, פרנץ ורפל לא הגיע, סטפן צווייג לא הגיע. גם לא קורט טוכולסקי. המשורר אריך פריד חי משך 50 שנה בלונדון, והמשיך לכתוב שם גרמנית. כלת פרס נובל, נלי זקש, לא בחרה לחיות כאן, ובולט מכולם בהקשר זה הוא פאול צלאן, גדול המשוררים הגרמנים אחרי המלחמה: יהודי מצ'רנוביץ שאיבד את הוריו בשואה, ושלח יד בנפשו בפאריס. מישהו היה מעלה על דעתו לדרוש את כתבי היד של צלאן כדי לשומרם באחד הגנזכים הישראליים? הוא רק ביקר כאן (ב-1968), הקליט ב"קול ישראל" את היפות בהקלטותיו, אבל הקדיש לארצנו פחות אנרגיה נפשית משהקדיש לפילוסוף מרטין היידגר.

כאילו לא די היה לקפקא באב אובססיבי, עכשיו מתייצבת מולו המדינה בתור אב גדול, אובססיבי לא פחות. כאן גם סוד חולשתה של אובססיה. "מדינת העם היהודי" מתגלה בכל עליבותה התרבותית דווקא על רקע מאבקים מן הסוג הזה. כיצד? היא מזכירה שוב שהרוב העצום של אנשי הרוח היהודים אמרו לא לציונות, והעדיפו לא לחיות כאן.

Read this article in English: Preposterous paternity suit

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו