בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא הכל למכירה

36תגובות

במערב הוליווד התקבלה בחודש שעבר תקנה, האוסרת על מכירת פריטי הלבשה מפרווה בעיר. בשבוע שעבר התקבלה בצרפת החלטה להגדיל משמעותית את הענישה הצפויה למי ש"יבקשו, יקבלו או ישיגו, מין בתמורה לכסף". לכאורה מדובר בשני נושאים רחוקים מאוד זה מזה, אך למעשה שתי הפעולות הפוליטיות הללו מביעות את אותה העמדה: לא הכל למכירה.

בעולם שבו צרכנות מעידה על אזרחות טובה, בריאות נפש תקינה ואפילו על נימוסים, הרעיון שיש דברים שאסור לסחור בהם יכול להיות מוצג כרדיקלי. והוא מוצג ככזה על ידי ה"ליברלים", המגינים כביכול על זכותן של נשים לעסוק בזנות לפרנסתן כאילו היה מדובר בשומרות בגן חיות.

במשך שלוש שנים של התנדבות בארגון "סלעית", המסייע לנשים לצאת מזנות וסמים, למדתי, שהתעמולה ה"ליברלית" הזאת מייצגת פנטזיות קטלניות. פנטזיות אלו מתכחשות למחקרים הרבים המעידים על כך, שבין עבודה בזנות לבין היסטוריה של ניצול מיני עובר קו ישר וקצר. ואם קשה למצוא אשה בזנות שלא היתה מעדיפה למצוא דרך אחרת להתקיים, אזי מה המשמעות של "בחירה"?

לחצו לייק לפייסבוק "הארץ" וקבלו את מיטב הפרשנויות ישירות אליכם

המגינים על הזנות מתהדרים בנשים בזנות המתנגדות ל"חוק להפללת הלקוח" (שם מעוות, בהתחשב באסוציאציות החיוביות שיש למושג "לקוח" ובהקשרים השליליים של המושג "הפללה"). "עדות מומחיות" אלו מוחות נגד פמיניסטיות, כמוני, המתיימרות לדבר בשמן. הן טוענות, שהגיעו לזנות מתוך בחירה חופשית. הן אמורות להיות ההוכחה לכך, שחיים בזנות אינם התרוצצות נואשת במבוך של השפלה וניסיונות הדחקה. הן אמורות לסתור את טענותינו, כאילו לא ההדחקה עצמה מדברת מגרונן.

והרי יש מאות אם לא אלפי מחקרים פסיכולוגיים על טראומה, המעידים שההדחקה - הדיסוציאציה - היא עצמה אותו מנגנון נפשי, תודעה כוזבת, אם תרצו, המאפשר לאדם לשרוד אימה שחווה על ידי אי-הזדהות עם עצמו.

אותה עמדה "ליברלית", המגינה על זכותם של נרקומנים למכור את גופם ואת כבודם ב-25 שקל, מגינה גם על הזכות למכור וללבוש פרוות, כאילו מדובר בדוגמה לחופש הביטוי. אבל הרי גם לחופש הביטוי יש סייגים. חופש הביטוי אינו מגן, למשל, על הסתה לפגיעה באחרים. ומהי הצגת פרוות של חיות מעונות והרוגות כאובייקטים זוהרים ונחשקים, אם לא הסתה לפגיעה באוכלוסייה חסרת אונים?

לשתי הפעולות החקיקתיות שהתרחשו באחרונה יש אפוא הרבה מן המשותף. החוקים המצהירים על האופי הפלילי של המסחר בגוף של נשים ושל המסחר בפרווה של בעלי חיים מזכירים לנו, שכחברה חובתנו להגן על החלשים ועל חסרי האונים. מובן שנשים בזנות אינן חסרות אונים כמו חיות שמגדלים אותן או צדים אותן על מנת לפשוט את עורן ולמכור את פרוותיהן. נשים בזנות הן אזרחיות חשובות המצליחות לבטא את עצמן ולקדם במידה מסוימת, בעזרת ארגוני הנשים, את האינטרסים שלהן. עם זאת שתי ההתפתחויות הפוליטיות החשובות הללו, בצרפת ובמערב הוליווד, מציבות לציבור מראה. כל מי שסוחר בנשים ובפרוות משתקף בה כלא מוסרי ואטום לסבל של הזולת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו