בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החרדה הצלבנית

14תגובות

מכל הישראלים השותפים לחרדה הקיומית בצל הפצצה האיראנית, אהרן אפלפלד כיוון ללב הבעיה: בראיון ל"הארץ" לפני כמה שנים אמר לדרור משעני: "הגורל שלנו באירופה רודף אחרינו עד הנה. אני באתי מעולם שהכריז השמדה של היהודים, וכל הסביבה קיבלה את זה. והנה עכשיו בא נשיא איראן ומכריז השמדה על העם היהודי. מה זה, אם לא גורל יהודי?" השר יוסי פלד, אלוף במילואים ופליט שואה, קבע בזמנו בראיון לארי שביט, כי "מאז תחילתה של שיבת ציון לפני כמאה שנים האיום הגרעיני של איראן הוא האיום הכי גדול הכי אמיתי והכי קיומי שקרוב לאופציה שמדינת ישראל היא אפיזודה חולפת. זה איום קיומי מפחיד. מפחיד".

האימה הקיומית, שאכנה אותה כאן בשם "חרדה צלבנית", מקננת בלב של ישראלים רבים. לא פלא, שהשיח הצלבני הופיע בסמוך למלחמת העצמאות, לימי הכוננות לפני מלחמת ששת הימים ולאינתיפאדת אל-אקצה. מדינאים כשמעון פרס ולובה אליאב זיהו את החרדה הצלבנית עם האיום הגרעיני. פרס בספרו "קלע דוד" (1970) ואליאב בספרו "ארץ הצבי" (1972) חזו קרב חיטין אטומי בעתיד, קרב השונה בממדיו ובמשמעותו מהקרב ההיסטורי. בהקבלה שערך עם הצלבנים הזהיר פרס מפני "תוצאות הרסניות לכל הצדדים", ואליאב הזהיר אף הוא כי אחרי קרב חיטין מודרני לא יהיו מנצחים ומנוצחים.

הסיפר הצלבני מתעד כובשים הבאים מאירופה, מתוך אמונה שהארץ מובטחת להם, אך כעבור זמן נכנעים להיגיון של המקום ונעלמים מובסים לארצות מוצאם. מאחור נותרים שרידים חסרי חיים בדמות מבצרים ריקים הנושאים שמות לטיניים; השתלה שרירותית של מקום תרבותי ומנטלי שאיננו במקומו. האנלוגיה הציונית לסיפר הצלבני היא אפוא המיתוס השלילי ביותר שאפשר להעלות על הדעת (או להדחיק) - האפשרות של כיליון, אימה קיומית מפני אפשרות של קץ המפעל הלאומי הציוני.

להבדיל ממיתוסים שליליים ומאיימים אחרים, המיתוס הצלבני איננו מצוין בימי זיכרון או באתרי עלייה לרגל. אין בכך כדי להמעיט מהאימה הצלבנית הרוחשת מתחת לפני המקום הישראלי. היא נוכחת בתודעה ההיסטורית, שהרי הארעיות של "בית ראשון" ו"בית שני" היא עובדה היסטורית; והיא קיימת בתודעה הפוליטית בקרב ישראלים רבים המזהים בפצצת הגרעין של איראן איום קיומי על "הצלבנים-הציונים".

במובנים רבים החרדה הצלבנית אף מאפילה על האימה של השואה, שהרי המקום הישראלי, המאותגר כזמני וכמאוים, כונן כתשובה נגדית וכמרפא למקום האירופי, זירה גיאו-היסטורית של יהודים רבים שנהייתה גיא הריגה. האם מכוון האיום הצלבני לתכונה העמוקה של מיתוסים, בבחינת תקדימים החוזרים חלילה? האם מרמז המיתוס הצלבני, כי מה שהיה הוא שעתיד להיות, אך הפעם כעדות לכישלון הציונות כלאומיות טריטוריאלית? האם לא קמה המטאפורה הצלבנית על יוצרה ונהפכה לישות עצמאית, גולם מיתי השולט על יוצרו ומתנה את חרדותיו, מחשבתו ופעולותיו?

פרופ' אוחנה מלמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו