בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה צעקה הפרה

97תגובות

בשנה האחרונה נהפך הקוטג' לסמל המחאה למען צדק חברתי - צדק למי שמשלמים מחיר גבוה מדי בעבור החלב ומוצריו. מעטים זכרו את מי שאפילו הצדק הפשוט של עובדת היותם יצרני הקוטג', נשלל מהם. קולם של יצרני החלב האמיתיים נעלם ביחד עם עקבות המוגלה הזורמת מעטיניהם הפצועים אל החלב ועוברת סטריליזציה.

אבל אפילו הטכנולוגיה המשוכללת ביותר לא יכולה להשתיק את הקולות, שבלי כוונה, בעצם קיומם, קוראים תיגר על הניסיון למחוק כל סימן לחיים אינדיווידואליים: העיניים הגדולות של עגל-תינוק שאינן יודעות שלצדן נרצע מספר, קול נעילת הדלתות, הגעיות, הנשמעות כיבבה כשהן נחלשות, של מי שאינם יודעים מדוע מכים אותם כשקרסו בדרך למשחטה, או סירבו להתקדם אל המקום שבו ייאבקו על נשימתם האחרונה, קול הליקוק שהשמיע עגל מספר 342 כשגמע בצמא את מעט המים שנזלו על צווארו, שנשטף לקראת השחיטה.

"הצעקה הנוראה ביותר ששמעתי", מספר פעיל זכויות בעלי החיים המפורסם גארי יורופסקי, "היתה של פרה בתעשיית החלב שלקחו ממנה את העגל". בסרטון שצולם בתעשיית החלב רואים את הפרה רובצת על האדמה, נושמת בכבדות. לאט ובייסורים יוצא מרחמה העגל. היא מתחילה ללקק אותו ביסודיות. נדמה שרק שניהם שם. אין רחש למעט קולות הליקוק. ואז, במהירות ובשקט, באים האנשים. הם משליכים את העגל על עגלה. הפרה הולכת אחריהם. גם אחרי שהם יוצאים היא דוחפת את הראש דרך הסורגים וממשיכה ללקק כל חלק בעגל, שאליו היא מצליחה להגיע. הם מתרחקים. היא נותרת לבדה, מביטה אחריהם, עיניה בולטות. במקום אחר דוחפים האנשים את העגל אל כלוב קטן.

על האדמה נותרו רק שיירי דם ושליה. העגל היה, ונעלם. פתאום ראשה של הפרה מתחיל לנוע במהירות. טלטול ראש אצל פרות מעיד על מצוקה. ואז נשמעת הצעקה.

מי שהיה בקיבוץ זוכר - עיניים גדולות, לשון טובה מלקקת יד מושטת, עגל שתנועותיו המסורבלות התינוקיות זוכרות את הגוף הגדול והחם שאליו לא זכה להיצמד. הפרה תוזרע שוב ושוב, תמליט שוב ושוב כדי "לייצר" עוד חלב לעגליה, עד שתאבד את יעילותה.

והעגל? סיפור חייו שוחזר על ידי רעות הורן מאנונימוס לזכויות בעלי חיים, שצילמה את "עגל החלב" המופיע על עלוני הארגון. בסיור בתעשיית החלב היא התקרבה לעגל, ש"נראה עדין במיוחד. תחילה נבהל וניסה להידחק... ונדמה שמתוך הבידוד שנכפה עליו הוא כמה למגע... אחרי כמה דקות הוא העז ללקק את אצבעי. עד מהרה התמכר ממש... כשעזבתי הוא עקב אחרי, גועה, מתוך הצינוק שלו".

העגל הגיע לישראל לאחר מסע ארוך, רעב וצמא, עד אפיסת כוחות. "כאן ישהה שבועות בצינוק. גופו, התופח מתערובת חסרת ברזל, הולך ונחלש והוא מלקק את ברגי המתכת הקטנים, בניסיון נואש להשיג ברזל. קשה לו לנשום. הוא מותח את צווארו, בניסיון לספק יותר חמצן לגוף החולה. הוא לא יודע שהמאמץ לא יועיל: בהעדר ברזל, אין בדמו די המוגלובין לשאת את החמצן.

"אולי היה זה היום שבו הודפסה תמונתו... כשהוציאו את העגל שלי למסעו האחרון. חולה ונושם בקושי. לאחר כמה שעות הוא לכוד במבוך, נהדף שוב ושוב קדימה באמצעות מוט, וחוזר ונעמד, מפנה את ראשו לאחור בחוסר הבנה. אני מדמיינת אותו מריח את הדם, שומע את זעקות האימה והגסיסה של הנטבחים לפניו. הוא נרתע, והמכות מתחזקות..."

ונשאלת השאלה מדוע הפרה צועקת, ומדוע איש כמעט אינו שומע. אחת ההנמקות הנפוצות עדיין - המקילה על רבים להמשיך לממן את תעשיית העינויים והמוות - היא שייחוס מצוקה נפשית לצעקת החיות הוא "האנשה". אכן, אולי הפרות הללו, שתועדו במשחטה כשרה בארה"ב, בכלל שמחות: "מס' 21 מצליח לזחול דרך הדלת, תוך התרחקות מאזור ההרג. חלקם מנסים לברוח לאחר שגרונותיהם נחתכו ומתאמצים באופן מודע לעמוד, ללא הצלחה".

אדם יכול לזהות מצוקה בקולה של חיה עוד לפני שהוא יודע מה קרה - זה לא היה אפשרי לולא מצוקתה היתה דומה באופיה ובביטויה למצוקתו. ואכן, המחקרים המצטברים מקשים יותר ויותר על הכחשת המצוקה שמבטאים בקולם בעלי חיים. אפילו תעשיות המזון מודות, ש"חיות מבטאות מצוקה באמצעות קולות", כפי שנכתב במחקר על "תפוקת בקר" באוניברסיטת טקסס.

לכן השלב השני בהכחשה הוא "הרדוקציה הדרוויניסטית". המצוקה אינה ביטוי אישי אלא אינסטינקט הישרדותי. בעוד שלעצמם מייחסים בני אדם עולם מנטלי שיש לו אוטונומיה ביחס למנגנוני האבולוציה - החיה מזוהה עם מנגנון ההישרדות שלה. נוח לשכוח שהדמיון בין הפיסיולוגיה שלהם לשלנו מחייב מכוח הקשר גוף-נפש עולם מנטלי דומה.

אם חזירים יכולים ללמוד משחקי מחשב ופילים מבינים מוות באופן מושגי וציפורים יכולות לסווג עצמים על פי קטגוריות - ההנחה שרק להרגיש בדומה לנו הם אינם מסוגלים היא אבסורדית. יש התנהגויות שאי אפשר להבינן אלא אם כן מבינים מה הם החיים בשביל החיה עצמה, אמר האתולוג הגדול דונלד גריפין. לכן, אצל חיות מפותחות צרכים נפשיים יכולים אפילו לגבור על היגיון הישרדותי, גם בכך הכירו תעשיות המזון: "הבנה עמוקה של הקשרים החברתיים של בקר לבשר הכרחית להפחתת סטרס, הפוגע בכניסה להריון ולכן מגדיל את עלויות הייצור", כתבו מומחי אוניברסיטת טקסס.

בספרה "אלכס ואני" כותבת איירין פפרברג על התוכי אלכס: "אלכס לימד אותי שהדמיון בין מוח החיות למוח האנושי גדול בהרבה משהאמינו... יש עולם רחב של קוגניציה בחיות, שהמדע לא נגע בו... היוהרה שלנו הסתירה מעינינו את טבעו האמיתי של מוח החיות".

אבל גם ההכרה במורכבותו ועצמאותו של עולם רגשי סובייקטיבי אצל בעלי חיים אחרים עדיין אינה מקנה להם בעיני רבים זכות לחיות. הם מציעים לשפר את תנאי חייהם ולהמיתם "באופן הומני". אלא ששיפור ממשי אינו מעשי והמתה אינה יכולה להיות הומנית, הן משום שחיות מבינות שמשהו נורא עומד לקרות - כמו הכלב שהראו פעם בטלוויזיה שנלקח ל"המתת חסד" בעמותה, וצווח וליקק את פני המחזיק בו בקדחתנות היסטרית, כמנסה לפייסו, להציע לו כל מה שהוא יכול לתת - והן משום שלקיחת חיים לשם עונג אינה מוסרית.

זוהי עמדת התנועות שציינו בשבת את יום זכויות בעלי החיים. קיומו של אינדיווידואל מרגיש הוא היעד האולטימטיבי של ערכי הצדק והשוויון, שלפיהם לכל בני האדם זכות שווה להתחשבות באינטרסים החיוניים שלהם - זכות שאינה תלויה במידת האינטליגנציה שלהם, אחרת היא לא היתה שוויונית. הקריטריון השוויוני היחיד להתחשבות מוסרית הוא קיומו של עולם מנטלי. לפי הקריטריון הזה, לחיות אחרות יש זכות להתחשבות מוסרית בדברים החשובים להן ביותר. ההנחה שיש לחיה די נפש שתחייב התחשבות בזכותה לא לסבול, אבל אין לה די נפש כדי להתחשב בזכותה לחיות אינה סבירה. היא רוצה לחיות לא פחות משהיא רוצה לא לסבול.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

נכון, ב"טבע" הזאב לא יכול לפתח מוסר שיגרום לו לחסוך בחיי הצבי, אבל אין זה סותר את קיומו של סבל אינדיווידואלי, שברגעי הבדידות שלפני המוות הוא שווה בכל היצורים. הביטוי "ככה זה בטבע" - כדי להצדיק את הפיכתו של המוות לתכלית המוצהרת של כל לידה באותו "בית מטבחיים המשתרע מאופק עד אופק", כפי שכתב לאחרונה עו"ד יוסי וולפסון בצטטו את יצחק בשביס זינגר - הופך את ההרג כמעט ל"צו טבע". הטענה שלחיות אין זכות להתחשבות מוסרית, כי לא פיתחו מערכת מוסרית זהה לשלנו, משמעותה שמוסר מגיע רק למי שמסוגל להבינו. מי שמסוגל רק לסבול, לתקשר ולאהוב, מותר להופכו למוצר, כי לו אין מוסר כמו שלנו - כלומר, אותו מוסר המאפשר לנו להרוג אותו להנאותינו.

אכן, מוצרים מהחי מסבים עונג. העמדה הקוראת להפחית את צריכתם ואף להפסיקה אינה מתבססת על סגפנות, אלא על האכזריות שמחייב העונג הזה ועל אפשרותנו לבחור. תזונה צמחונית וטבעונית מומלצת היום על ידי ארגוני תזונה בינלאומיים. גם מי שאינו מקבל את ההמלצה אינו יכול להכחיש שעיקרה של התעשייה הזאת מיועד לצורכי עונג נטול גבולות, בחגיגות מאסטר שף, שבהן רק לעגבנייה יש נפש והחלב זורם כמים, כאילו אינו מושג בדם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו