בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלהט להיפטר מעיזבון קפקא

29תגובות

בית הספרים הלאומי, כותב יצחק לאור ("תביעת אבהות נלעגת", "הארץ" 14.12), נתון "בקרב משפטי על הצלת טיוטות של פרנץ קפקא משיני השוק ויורשותיה של אסתר הופה, שמקס ברוד - הבוס והמאהב - הוריש לה".

דבריו אלה של לאור משקפים את מקצת מפירורי האמת, שמהם ניזון רוב הציבור הישראלי בכל הנוגע לתיק עיזבון אסתר אילזה הופה. שכן, לא על טיוטות קפקא לבדן נסב הדיון בבית המשפט לענייני המשפחה בתל אביב, אלא על עיזבונו הספרותי והמוסיקלי של מקס ברוד, שכתבי היד של קפקא, כהגדרת היועץ המשפטי מ-1973 עו"ד ח' כרם, שייכים לו. אך מי היה בכלל אותו מקס ברוד, פרט להיותו "הבוס והמאהב" של אסתר הופה? סופר יהודי שכתב בגרמנית; ומכיוון שלפי לאור "ספרות מוגדרת על פי לשון כתיבתה", הרי שלשיטתו לא היה ברוד אלא סופר גרמני, ותו לא.

ואולם גם זאת אינה אלא אמת חלקית. ב-1913, במסה "המשורר היהודי שלשונו גרמנית", הודה ברוד, כי הוא מתקשה יותר ויותר לכתוב בגרמנית, משום שאין ביכולתו להתחבר מבפנים עם "אוצר המלים (של השפה הגרמנית) שפעולת הרגש (הלאומי) הגרמני פועמת בתוכו". כדי שסופר יהודי ששפתו גרמנית יוכל בכל זאת להמשיך וליצור בה, עליו לעשות זאת, לפי ברוד, מתוך עמדה לאומית יהודית דווקא: ככל שייטיב לעמוד על זיקתו הלאומית הייחודית היהודית, כן יוכל לתפוש, על דרך ההיקש, את קווי האופי המיוחדים של התרבות הגרמנית, וכך גם כתיבתו בגרמנית תהיה מקורית ואיכותית יותר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הדעות והפרשנויות ישירות אליכם

כבר בשלב מוקדם זה בקריירה האינטלקטואלית שלו התגלה ברוד כאחד ההוגים המקוריים ביותר של הלאומיות המודרנית בכלל, ושל הלאומיות הציונית ההומניסטית בפרט. תפישת הלאומיות שלו, שלפיה דרך ההתבוננות המעמיקה בעצמיותו הלאומית הייחודית עשוי פלוני לתפוש את הממד האוניוורסלי של "חדוות הלאומיות", ולחוש הזדהות עם "חדוות הלאומיות" של ה"אחר", פותחה בעשרות חיבוריו. לבושתנו הלאומית, אף לא אחד מחיבורים אלה לא תורגם לעברית, ומתי מעט תורגמו לאנגלית, שכן את העולם המערבי לא עניין ברוד אלא במידה שהיה איש אמונו של קפקא.

מקצת מחיבוריו הציוניים ההומניסטיים של ברוד פורסמו תחת שמות שכיום היו מן הסתם מזוהים עם חוגים לאומיים יהודיים מיליטנטיים, כגון "אם תרצו", מרביצי "תורת המלך" ודומיהם: המאמר "הציונות", שפורסם בעיתון ציוני בפראג בשם "הגנה עצמית" (1918); קובץ מסות "במאבק על היהדות" (1920); החוברת בשם "תורת הגזע והיהדות" (1934). חיבורים אלה וגם אחרים זעקו בקול צלול וברור תביעה מרכזית אחת: על הציונות לתת משמעות חדשה למושג "לאום", כך שיהיה בו כדי לשמש גשר בין לאומים שונים, ובייחוד בין קבוצות לאומיות שכנות.

ישראל מתגלה במלוא עליבותה התרבותית, כאשר היא נלחמת על אוצרות תרבותיים לא לה, קובע לאור בעודו להוט להיפטר מעיזבונו של אחד ההומניסטים הציונים המרכזיים. ואולם, אם תיפול ההכרעה לטובת מסירת עיזבונו של ברוד לגרמניה, יהיה בכך משום סמל נוסף להרחקת ערכי ההומניזם היהודי מהציבור הישראלי, ערכים שעליהם נלחם לאור עצמו, בדרכו שלו, במשך עשרות שנים. מי, אם כן, מתגלה כאן בעליבותו?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו