בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלילים של עלילה מוכרת

15תגובות

עלילות נגד מיעוטים בשל הצלילים או ה"רעש" שהם יוצרים אינן דבר חדש. היתה עלילה כזו נגד היהודים שישבו בתוככי הקהילות הנוצריות בימי הביניים, וגם בזמנים מודרניים לא נס ליחה. הנאצים אף גייסו אותה כדי להצדיק את גירושם של היהודים מגרמניה.

כמו היהודים באירופה והמוסלמים בישראל - כל מיעוט אתני, תרבותי או דתי, חשוד מלכתחילה בדיסהרמוניה. מנקודת השמע של הציבור ההגמוני, צליליו של המיעוט צורמים, נלעגים, מאיימים. לדידם של הנוצרים, אשר שקדו על הרמוניה בכנסיות, מה ששרר בבית הכנסת האשכנזי לא היה אלא מהומה וצעקות. לעתים הם השתמשו בדימויים מעולם החי לתאר את מה ששמעו.

הצלילים, הצורמים בעיניהם, שימשו בסיס לעלילה: היהודים כה מתעבים את ההרמוניה "שלנו", סיפרו הנוצרים ברחבי אירופה, עד שבשומעם נער נוצרי תם וטהור שר את מזמורי מריה הקדושה, הם ישספו את גרונו בלא רחמים. כאשר נכחו לדעת בתקופות מאוחרות יותר שהיהודים, משניתנת להם ההזדמנות, צועדים בראש המחנה המוסיקלי "הראוי", ייחסו זאת לזיוף ולחיקוי. על כן ביקשו להצר צעדיהם כמלחינים ומבצעים, עוד שנים לפני שהנאצים עלו לשלטון. זמן רב עבר עד שהחלו להקשיב לצלילים של היהודים ולמצוא בהם יופי, ואף זאת באופן חלקי ו"אקזוטי". גם היהודים עצמם נסוגו לעתים בבושת פנים ממורשתם שלהם, באמצם את הצליל הנוצרי השולט.

דן קינן

דווקא בעולם הערבי נוצר דיאלוג מוסיקלי בין יהודים למוסלמים. אלה שאלו מאלה בלי פרץ וצווחה. והנה, כשהגיעו ארצה, מלחינים שגדלו בבתי אולפנה אירופיים, ביקשו לאמץ את הצליל המקומי. ומה שהחל כאוריינטציה אוריינטליסטית, התפתח לרגעים של הקשבה הדדית. גילויים של יצירה משותפת מבליחים פה ושם ועדיין יש מקומות בארץ, כמו האגן הקדוש בירושלים, שבהם צלילים של פעמוני כנסיות מתערבבים בסלסולי המואזינים ובימים מסוימים בשנה, גם בתקיעות שופר.

כך נוצר מרחב אוטופי בזעיר אנפין - לא הרמוני, לא סדור, אך בעל יופי וייחוד משלו. כל דת והצלילים שלה. הרי לאורך מאות ואלפי שנים כל דת יצרה לעצמה את צורותיה, השונות זו מזו, שכל אחת נושאת עולמות של משמעות למאמיניה. ברור כי פגיעה בצלילים אלו נתפשת מנקודת מבטו של הצד הנפגע, כרמיסת הקדוש וחילול הנשגב. ואולם, הדרת צליליה של הדת האחרת - האיסלאם במקרה הזה - היא אובדן גם לאלה שאינם מוסלמים.

נכון שצלילים עשויים להפריע. בדציבלים גבוהים הם מחרידים ומחרישים. בשהותי בציריך שבשווייץ לפני שנים אחדות, החרידו אותי פעמוני הכנסייה בתהודה עזה ארבע פעמים בשעה. התרגלתי לכך במהרה: הבנתי שכך חיים בשווייץ כבר מאות שנים וצריך להסתגל.

ח"כ אנסטסיה מיכאלי מופיעה לפנינו כמגינתם של "נפגעי רעש". אך הרקורד שלה ושל מפלגתה מעידים על כוונה לפגוע בלגיטימיות של הנוכחות הצלילית של הדת האחרת, השוכנת לצדנו.

אם מדובר בהפרעה לשלוות השכנים, דווקא אלה הסובלים מהשכמת שחרית של המואזינים - חלקם אפילו מוסלמים - עשויים להצליח ליצור דיאלוג של שכנים שאינם חירשים אלה לאלה. תושבי קיסריה למשל, שכניו של ראש הממשלה (שדווקא התלהב מהצעתה של מיכאלי) דיברו עם תושבי ג'סר א-זרקא ("נתניהו הביע תמיכה בחוק המסגדים", ברק רביד וג'קי חורי, "הארץ", 12.12), דבר שהוביל להורדת הווליום ברוח טובה.

ובינתיים, ממשרדי שבהר הצופים אני פותחת את החלון בשעות אחר הצהרים. כשירושלים מוצפת זוהר זהוב, נשפכת אל עמק קדרון המיית המואזין ממסגד זה וממגדל אחר, נושאת עמה לעתים ניגון של עצב וגעגוע, ועוטפת אותי בתוכה.

הכותבת היא פרופסור בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית. ספרה The Music Libel Against the Jews ראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו