בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים הם סרט צרפתי?

18תגובות

פאריס

הזקנה במעיל הגשם בחנה את התור בכניסה לקולנוע שממנו יצאה ופנתה אלינו: "אתם ממתינים לראות את ‘Intouchables'? הרגע יצאתי מהסרט, ואני אומרת לכם שהוא מצוין, ואלך לראות אותו גם פעם שנייה". אמרה ונעלמה. הזקנה הפאריסאית לא לבד: 14 מיליון צרפתים כבר צפו בסרט מאז שיצא לאקרנים לפני שבעה שבועות. הערכות ריאליות קובעות שעד 20 מיליון צרפתים ירכשו כרטיס כדי לצפות בסרט, כמעט אחד מכל שלושה תושבים במדינה. זה יהיה קרוב לוודאי אחד משלושת הסרטים הצרפתיים הנצפים ביותר אי פעם, אולי הנצפה ביותר. בעידן ההורדות באינטרנט, זהו שיא מעורר קנאה וסקרנות כאחד.

מה הופך יצירה אמנותית לתופעה חברתית? התשובות לכך מורכבות ונוסחת קסם הרי אין. "Intouchables" (בתרגום מילולי "הבלתי ניתנים לנגיעה" ובתרגום חופשי "הטמאים") אכן לא סומן כלהיט אפשרי לפני שהקהל החליט שהוא כזה. סרטם של אוליביה נקאש ואריק טולדנו מספר על פיליפ, מיליונר שהופך לנכה בעקבות תאונת מצנח. היום-יום ספוג המלנכוליה שלו משתנה ברגע שבו נכנס לחייו אידריס, צעיר סנגלי מהפרברים. דריס, כפי שהוא מכונה, בסך הכל מבקש להחתים את טופס קצבת האבטלה שלו, כי הוא רגיל לכך שאיש לא מקבל אותו ושכמותו לעבודה. לתדהמתו מחליט פיליפ להעסיק אותו. התוצאה היא ידידות אמיצה, מצחיקה עד דמעות אבל גם עצובה להפליא, שמשנה את שני השותפים בה לעד.

התסריט המהוקצע, המבוסס על סיפור אמיתי, המשחק המצוין ובעיקר ההצגה של צעיר שחור מהפרברים כמי שיכול לתרום לחברה הפאריסאית, הפכו את הסרט לאירוע התרבותי של סוף 2011. גם בפרברים משתרכים תורים בכניסה לבתי הקולנוע, ואפילו האליזה מיהר לארגן לנשיא הקרנה בנוכחות כוכבי הסרט. לא פוליטיקאי משופשף כניקולא סרקוזי יחמיץ הזדמנות לשדר אמפתיה לתושבי הפרברים, שאת האלימים שבהם הבטיח "לנקות עם זרנוק מים" לפני הבחירות האחרונות לנשיאות. ומכיוון שלבחירות הקרובות באביב 2012 סרקוזי מגיע חלש משמעותית מאשר לפני ארבע שנים וחצי, ההקרנה באליזה אמורה היתה לעדן את תדמיתו אצל המהגרים.

עומר סי, כוכב הסרט המגלם את דריס, העדיף להישאר מחוץ לאליזה. סי התנצל בפני הנשיא ואמר שהוא משתתף בצילומי סרט חדש, אבל דחיית ההזמנה גררה גל של ספקולציות אצל הפרשנים הפוליטיים. האם הסירוב שלו נושא משמעות פוליטית? ובכלל, האם 20 מיליון צרפתים שילכו לראות את הסרט הם מימין או משמאל? האם הם דורשים צדק חברתי או שמא יד קשה נגד אלימות? ואולי גם וגם? ברור כי לא רק מפיקי הקולנוע מנסים לפצח את נוסחת ההצלחה של הסרט, גם הפוליטיקאים שוברים את הראש. סרקוזי כשל בניסיון המגושם לנכס לעצמו חלק מההתלהבות סביב הסרט, אבל לא בטוח שיריבו משמאל, הסוציאליסט פרנסואה הולנד, מתחבר טוב יותר לנרטיב של סיפור ההצלחה הקולנועי הזה. הרי הולנד הצהיר באחרונה שהוא "לא אוהב את העשירים", והסרט דווקא מציג דיוקן נוגע ללב של עשיר סובל.

בעוד חודשים ספורים צרפת תבחר נשיא שידבר טוב יותר אל הפחדים שלה, תעסוקתיים ואחרים. כלל לא בטוח שהשמאל של הולנד יצליח למנף את הטעויות הקשות של סרקוזי להצלחה מסחררת בקלפי. אפילו בצרפת החיים הם לא תמיד סרט צרפתי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב החדשות והפרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו