בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סכנת הגרעין? הכל חארטה

3תגובות

לפני כחודש ראיתי את הכותרות בעיתונים, ומיד ירדתי לנקות את המקלט. לא שזה היה עוזר; הפצצת הכור האיראני, התקפת הנגד שלהם, והתקפת הנגד שלנו להתקפת הנגד שלהם לא היו משאירים ממני פירור. אבל אני כבר רגיל. זאת לא הפעם הראשונה שיוצא לי לנקות את המקלט. בדרך כלל זה קורה אחרי שאני שומע על פגישה דחופה של ראש הממשלה עם שר הביטחון.

שר הביטחון שלנו יודע עד כמה מפחידות יכולות להיות פגישות כאלו, והוא ממהר להרגיע: "התיאור כאילו יושבים שני אנשים בחדר סגור ומובילים מהלך של תקיפה הוא הזוי". הוא אמר "הזוי", וזה אפילו הדאיג עוד יותר. שר הביטחון הוא אדם נחוש, וראש הממשלה הוא גבר חרוץ. מפגש כזה של נחישות וחריצות היה מדאיג גם אילו התקיים בחדר פרוץ לכל רוח. על מפגש כזה כתב ברטולד ברכט: "הבכירים / התכנסו בחדר אחד / אדם ברחוב / הנח לכל תקווה" ("מטעם" 27. מגרמנית: ליאורה בינג היידקר).

אבל הבכירים נפגשו, וגם התקשורת הפחידה. אין לי טענות לעיתונים ולטלוויזיה. מקורות ביטחוניים מדווחים להם, והם מדווחים לנו, אבל הדיווחים היו מפחידים. עיתונים שמחים לפרסם דיווחים מפחידים (הפחד, כידוע, מוכר עיתונים). "איראן גרעינית היא איום ישיר עלינו" היה כתוב בעמוד הראשון של "ידיעות".

איום ישיר! תרחישים איומים התפרסמו, ושוב היה זה שר הביטחון שהעמיד דברים על דיוקם. השר, הממונה גם על הרציונליות, אמר, ש"בשום תרחיש אין לא 50 אלף ולא 5,000 וגם לא 500 הרוגים". פרשן אחר (אורי מילשטיין, "הארץ", 15.11 ) כתב, שאמנם כ-200 אלף אזרחים ימותו, אבל: א. רובם יהיו תושבי גוש דן (כך שזה באמת לא כל כך נורא). ב. מכת הנגד של הנותרים בחיים תהיה חזקה מאין כמוה (כך שהצער על האובדן יהיה מהול בגאווה).

ופתאום: דממה. סוף העולם עבר לעמוד ארבע למטה. מה קרה לאיום הישיר? איפה הפצצה המתקתקת? הכותרות עברו להפחיד אותנו מאנרכיה במצרים וממהומות בסוריה. והפצצה? הפצצה כבר מאחורינו. מה, כבר?

למזלנו יש עיתונאים שיודעים מה באמת קורה. מה באמת קורה? שאלתי אותם. אל תדאג, הסבירו לי, הכל חארטה (יש כאלה שיודעים לזהות את החוטים הסמויים שמהם תופרים ידיעה מוצלחת). חארטה? איזה מין חארטה?

חארטה מתוצרת הממשלה. הממשלה דיווחה, והתקשורת פירסמה. הכותרות פורסמו לקראת דו"ח סבא"א על הכור האיראני. רצינו להראות לעולם, שהכור הזה פשוט מטריף אותנו, שעוד רגע נפציץ, תחזיקו אותנו, ביקשנו, אחרת נשתגע. האירופים היו אמורים להיבהל ולהבטיח סנקציות משופרות נגד האיראנים. רק סנקציות כאלה, הסבירו להם פרשנים, עשויות לעצור את שני המטורפים מהחדר הסגור. אם אתם לא מאמינים, אמרו הפרשנים לעולם, תקראו עיתונים, תראו חדשות בטלוויזיה.

הכותרות היו באמת מפחידות. אנחנו שוכנענו, מקלטים נוקו ומצרכים נאגרו. עבר חודש, ונשארנו בחיים. אחרי שהכותרות על הפצצה התחלפו בעיצומי המתמחים שאלתי פרשנים, למה לא כתבו שהכל חארטה; אותנו, לפחות, היו מרגיעים. הפרשנים הביטו בי ברחמים. להם יש אחריות לאומית. אם היינו כותבים שהכל חארטה, אמרו, איזה ערך היה אז להפחדה? הרי אנחנו לא רוצים לפגוע באינטרסים של המדינה. אם כך, שאלתי, הם לא פגעו באינטרסים של הקוראים. מה קרה לך, שאלו, האינטרסים של המדינה זהים לאלה של הקוראים, ואפילו חשובים מהם. לא נורא, הם אמרו, אז נבהלתם קצת, העיקר שהעולם יודע שאנחנו מטורפים.

טוב, עכשיו הכל ברור. התקשורת צריכה לשרת את האינטרסים הלאומיים. בסדר, איך אפשר שלא להסכים? אבל מי קובע מהו אינטרס לאומי?

הממשלה, אלא מי?

בכל נושא? גם, נניח, בעניין מצוקת הדיור?

בוודאי. שיתוף הפעולה יהיה הדוק. התקשורת תדווח על ירידת מחירי הדירות, שוק הנדל"ן יצטנן, הדיור יהיה בר השגה... כולם יהיו מרוצים.

השתכנעתי. שאלתי בזהירות, מה עם ידיעות שיזיקו לאינטרסים?

יזיקו? כמו מה?

כמו, נגיד, מצבו הנפשי של ראש ממשלה, שחיתות במשטרה, או כישלון מערכת החינוך...

אה, הם אמרו, והביטו בי במבט עוין, אתה מאלה? טוב, אז שכח מזה. לא צריך ידיעות כאלה. סתם להעכיר? סתם להכפיש?

שמעתי שיריב לוין כבר עובד על הצעת חוק בכיוון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו