בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בקרית שמונה

19תגובות

אחרי קצת יותר מחודש ביחד, הפרטנר שלי הציע ללכת למשחק כדורגל. יצאנו מאזור המרכז בשבת ב-12 בצהריים, כדי להספיק לעצור במסעדה האהובה עלי בראש פינה. לאחר שהתענגנו על מנות סטייק משובחות, התפתלה הנסיעה דרך נופים ירוקים ועוצרי נשימה עד לקרית שמונה. שווייץ.

בכניסה לעיר התחלתי קצת להתרגש. "זו פעם ראשונה שלי במשחק כדורגל", התוודיתי. הסתבכנו קצת בכבישי הקריה, לבסוף, בעזרת שתי מקומיות, הצלחנו לאתר את האצטדיון העירוני. שילוט מתאים אין. נכנסנו דרך שער 2. היינו לבושים היטב, בכפפות, צעיפים ומעילים מחממים. נעים. כשטיפסתי במדרגות לעבר הטריבונה התחלף החיוך בשפתיים קפוצות. ריח חריף מתאי שירותים חדר לנחירי. התאמצתי להבליג. כחלק מניסיון להשתלב באופן ספורטיבי בחוויה הבתולית, רכשנו שקית גרעינים שחורים. ביקשתי מהמוכר שקית ריקה נוספת, או כוס פלסטיק, לקליפות. הוא הרים חצי גבה בפליאה וצעק: "פשוט תזרקי על הרצפה, אין לי שקית, כולם עושים את זה". רק אחרי שהתעקשתי נשלפה שקית סופר משומשת.

היינו כמעט ראשונים בטריבונה, ובכל זאת התקשינו למצוא מקום. רוב כיסאות הפלסטיק היו מטונפים בערימות של קליפות גרעינים. גם מושבים שנראו כמעט נקיים, היו מכוסים בלכלוך שחור ודביק. התמקמנו בזהירות בסמוך למדרגות המעבר. אוהדים החלו לזרום אט אט, גם ראש העיר הרב נסים מלכה התיישב כמה שורות מעלינו. כבוד.

שריקת פתיחה. השחקנים על המגרש ואני מנסה להתרכז במהלכים שלא מתרחשים. מסביב אוהדים מפצחים גרעינים ויורקים בטבעיות את הקליפות על הרצפה. איש לא מניד עפעף. הורים עם שלושה ילדים קטנים, לבושים כולם בצעיפי כחול-לבן תואמים, יושבים קרוב אלינו ומשעינים את רגליהם על המושבים בשורה מתחת. במרחק שני מושבים מימיני מתיישב איש עם קפוצ'ון שמעשן כמו קטר נובלס זול. לא סופר אף אחד. שתי בנות בנעלי עקבים וליפסטיק תואם מוסיפות למסך העשן.

שורה אחת מעלינו, ארבעה צעירים פוצחים בקריאות גזעניות ופוגעניות לעבר כמה שחקנים. "תעיף את הקרמבו הזה, בן זונה, אני שונא את האתיופי הזה". בעזרת הפרטנר אני מבינה שהם מתכוונים לשחקן הזר, ויליאם נג'ובו, שהוא בכלל מזמביה, מדינה בדרום מרכז אפריקה. אבל מה זה חשוב, בעבורם כל שחור הוא "קרמבו, אתיופי, בן זונה". על קפטן הקבוצה, הבלם סלאח חסארמה, שש שנים במועדון, יש לצעירים פרדיגמה אחרת: "יה ערבי שיפוצניק. הוא שיפץ את האצטדיון בפגרה ובגלל זה מרשים לו לשחק", מסביר אחד. "למה מביאים ערבים לקבוצה?" צורח אל תוך עור התוף שלי צעיר אחר. מי אמר בית"ר ולא קיבל.

ממש בסמוך לראש העיר מתחילה קבוצה אחרת של אוהדים לצעוק לעבר שחקן היריבה, "יה הומו, יה שמן". בשלב זה רוב הקהל באצטדיון מצטרף בצרחות לרוח ההומופובית שמנשבת בקרית שמונה. אני מביטה סביב: אוהדים יורקים על הרצפה, מגרדים את מבושיהם, מקללים בהנאה. עם שריקת הסיום אני משתדלת לברוח כמה שיותר מהר. בדרך החוצה ממלמלת לעצמי: הייתי בג'ונגל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו