בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לתשומת לב הנוסעות האמיצות

4תגובות

לא מפתיע הוא, שההתעקשות של טניה רוזנבליט על מקומה באוטובוס העלתה את זכרה של רוזה פארקס, מסמלי המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית, שבדצמבר 1955 התעקשה על מקומה בעת שנסעה באוטובוס במונטגומרי, אלבמה. אך בעוד "הארץ" במאמר המערכת ("בזכות ההתעקשות", 19.12) רואה את הדמיון בין הנשים האמיצות, את השיעור החשוב אני למד דווקא מהשוני המהותי בין המקרים.

פארקס השחורה היתה לסמל לא בגלל הנוסעים הלבנים ויחסם אליה, ואף לא בגלל הנוסעים השחורים האחרים שנסעו עמה באוטובוס. לנוסעים, לבנים ושחורים, היה תפקיד משני כאן, רקע בלבד להפגנת אומץ לב אזרחי של יחיד מול המערכת. פארקס סירבה ביודעין למלא הוראות והיתה נכונה לשלם את המחיר.

הנהג הוא שהורה לה לפנות את מקומה באוטובוס לנוסע לבן, כפי שהיה צפוי ששחורים יעשו. מאחר שההוראה היתה חוקית בעליל, כשהוזעק שוטר כדי להשליט סדר, הוא מילא את תפקידו בכך שאכף את החוק, כלומר את ההפרדה, אותה שגרה המשותפת לנוסעים ולנהגים ללא הבדל גזע ומין. האוטובוס המשיך בדרכו, ואילו פארקס הגיעה לכלא.

אי-פי

איזו הוראה או חוק הפרה רוזנבליט? כל גבירי הארץ, לרבות ראש הממשלה, מיהרו לחזק את ידיה ולטעון שהצדק עמה. שר התחבורה, ישראל כץ, הבהיר, שמשרדו מחויב בשוויון לכל הנוסעים וכעת יחקור מי המרה את פיו. שרת התרבות, לימור לבנת, התקשרה כדי לברך את רוזנבליט על שעמדה על עקרונותיה. רוזנבליט היא הקונסנסוס הישראלי, מתברר.

מי בכלל נתן לרוזנבליט הוראות? ודאי שלא הנהג, שלפי עדותה הופתע כל כך מהנוסעת הלא שגרתית, שכמעט לא עצר לה בתחנה. גם לא השוטר שנקרא למקום כדי להשליט סדר, אך במקום לתת את ההוראות שיאפשרו לאוטובוס להמשיך לתחנה הבאה נתקף בלבול, המעיד אולי, שהוא עצמו לא ידע את תפקידו.

הניסיון של השוטר "לגשר בינה לבין תוקפיה", כפי שנכתב, מרסק את תחושת הביטחון של היחיד, כאשר ההגנה של נציגי החוק קורסת לפני המון מתלהם. האם חשוב בכלל אם זהו צדק של ימין או של שמאל, של דתיים או של חילונים? האם חשוב בכלל מה אומרים בית המשפט או הכנסת או תקנות משרד התחבורה, בשעה שכאשר מזעיקים שוטר אין ודאות שיידע את תפקידו?

מאמר המערכת קרא "לנהל את המאבק הזה יום יום ושעה שעה, בכל קווי האוטובוס" שבהם נהוגה הפרדה בין המינים. הקהילה השחורה באלבמה בחרה באסטרטגיה ליברלית בסגנון אמריקאי, האופיינית אולי גם לציבור החרדי, והחרימה את חברת האוטובוסים למשך יותר משנה. הם ויתרו על שירותיה, שלהם הזדקקו, ועל כלליה שתיעבו.

מנהיגי התנועה לזכויות האזרח התנגדו לחוק המפלה ותבעו לשנותו, לא מתוך זלזול בחוק וגם לא מתוך עניין אישי בנהג, במשטרה, או אפילו בגזענים המקומיים, אלא מתוך מחויבות עמוקה לשלטון החוק. את הביטוי העילאי למחויבות הזאת נתן הכומר מרטין לותר קינג בשנת 1963 בנאום "יש לי חלום" שלו בוושינגטון הבירה.

למי שבכל זאת מחפש דוגמה אמריקאית: רוזנבליט מזכירה, אם כבר, את סימה רבינוביץ שבדצמבר 1993, כשנסעה בקו המשרת בעיקר ציבור חרדי בין ניו יורק לפרווריה, סירבה לפנות את מושבה בפאתי האוטובוס. רבינוביץ, יהודייה גאה שהיגרה לארצות הברית מברית המועצות, התעקשה על מקומה, למרות הפצרות ואף גידופים מצד כמה מהנוסעים כלפיה, שביקשו למתוח מחיצה לשם תפילת מנחה.

בחודשים האחרונים שוב היו כמה דיווחים בעיתונות האמריקאית על הפרדה בין המינים בקווי אוטובוס אחדים המשרתים בעיקר ציבור חרדי, ביטוי לדיון הציבורי האין סופי בדילמה האמריקאית ביחס למידה שבה קהילה יכולה לשנות את המרחב הציבורי בהתאם לאופיה.

בין שמתייחסים לרבינוביץ או לפארקס, יש לקח חשוב מאמריקה למקרה של רוזנבליט: כמה קללות ביידיש מצד קבוצת חרדים הן אולי עדות לגסות רוח רווחת ומצערת, אבל סיבה עלובה לפתוח במלחמת יהודים קטנונית. הן גם מסיחות את הדעת משיעור חשוב על תפקוד שלטון החוק ונציגיו.

הכותב הוא עמית חוקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו יורק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו