בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאכזבי השנה

73תגובות

היתה שנה מדהימה. היא התחילה באביב הערבי, המשיכה בקיץ הישראלי, והסתיימה בחורף הקנאי. בינואר 2011 ציפינו לכך שהאומה הערבית תשתחרר מהעריצים הרודים בה. ביולי 2011 ציפינו שהרוב הישראלי ישתחרר מהמיעוטים המדכאים אותו. בדצמבר 2011 הבנו שאנחנו עומדים לפני התפרצות חסרת תקדים של קנאות איסלאמית, קנאות יהודית-לאומנית וקנאות יהודית-חרדית. בתוך 11 חודש עברנו מהתקווה שבמזרח התיכון תתרחש מהפכה צרפתית, לתקווה שבישראל תתרחש מהפכה סוציאל דמוקרטית, לייאוש.

חלק גדול מהאשם הוא בנו. הציפיות היו חסרות שחר. מלכתחילה היינו אמורים לדעת, שלא נערי-גוגל יחליפו את חוסני מובארק, אלא אחים מוסלמים. מלכתחילה היינו אמורים לדעת, שיש מגבלות לחזון שיכולה להציע לנו דפני ליף. היינו אמורים לזכור, שהתהליכים האמיתיים החותרים תחתינו הם ההקצנה של המתנחלים וההתעצמות של החרדים. התקוות שטיפחנו אל מול נחשולי השינוי שהציפו את העולם הערבי ואת החברה הישראלית היו תמימות וילדותיות. עם תום השנה ברור, שהן הובילו למבוי סתום ולמפח נפש.

אבל האשם לא רק בנו. האשם הוא בכך, שבסופו של דבר העולם הערבי לא העמיד מתוכו ולו מנהיג ליברלי אחד ראוי לשמו. האשם הוא בכך, שבסופו של דבר ההתקוממות החברתית הישראלית לא הולידה מנהיגות או סדר יום. בטווח הארוך ייתכן שאיציק שמולי יביא אתו משהו ייחודי לזירה הציבורית. אך כרגע לא המתקוממים הערבים ולא המתקוממים הישראלים לא הציעו דרך חלופית והנהגה חלופית.

בתוך ישימון המנהיגות של 2011 בולטת במיוחד האכזבה ששמה ברק אובמה. סיכויי אובמה להיבחר לכהונה שנייה נראים כעת טובים עד מצוינים, אך במזרח התיכון המתעורר והסוער עשה אובמה מעט מאוד. הוא פירק את מצרים של מובארק, אך לא בנה את מצרים של אחרי מובארק. דיבר על איראן, אך לא בלם אותה. שיחק לידי קיצונים פלסטינים וישראלים. אובמה במעשיו ובמחדליו סלל את הדרך להשתלטות האיסלאם על חלקים גדולים של המזרח התיכון.

האכזבה השנייה ידועה: בנימין נתניהו. ואולם השנה נתניהו התעלה על עצמו. אמנם ראש הממשלה אינו נושא באחריות למתרחש בעולם הערבי, אך אל מול המתרחש הוא לא עשה דבר: לא הושיט יד להמונים הערבים, לא כרת ברית עם המנהיגים האזוריים, לא יזם תוכנית מדינית. וחמור לא פחות, נתניהו גם לא הושיט יד אל הרוב הישראלי. תחילה זילזל במחאה, אחר כך התחנף אליה, ולבסוף שיטה במחאה. במקום לשאת על כפיים את הישראלים היצרנים והנאורים, נתניהו שוב בגד בהם. הוא בחר להישאר בבונקר עם הלאומנים, המתנחלים והחרדים, המבצרים את שלטונו.

האכזבה השלישית של 2011 היא מנואל טרכטנברג. שלא כמו אובמה ונתניהו, פרופ' טרכטנברג הוא אדם חם, חכם, ערכי ומקצועי. מינויו לתפקיד המוציא לפועל של המחאה יצר הזדמנות של פעם בדור. הוא היה אמור להיות לאדריכל של סדר חברתי חדש וצודק. לנסח אמנה שתשלב את החרדים והערבים בחברה ובמשק כשווי זכויות ושווי חובות. הוא היה אמור להציע תיקון ישראלי, שהיה מחייב את ראש הממשלה לאמץ אותו - או ליפול.

אבל איש האקדמיה הלך בקטנות. כירסם מעט בתקציב הביטחון והציע כמה שינויים נקודתיים, אשר עכשיו הולכים ומתאדים. במקום להצעיד אותנו לקראת ניו-דיל ישראלי, הגיש לנו טרכטנברג עוד דיל ישראלי חיובי אך בלתי חשוב.

השנה האזרחית היוצאת היתה מרתקת, סוערת ומסוכנת. היא עקרה הרים והזיזה לוחות טקטוניים ושינתה סדרי עולם. אבל בסופו של דבר, השינוי שהציעה 2011 - איכזב. השנה שהיתה היתה השנה של האיש שלא היה. היא היתה השנה שבה לא נמצא לנאורות הבינלאומית והישראלית מנהיג נאור. אז נשקו אלה את אלה חזק במוצאי שבת. שתו, איכלו ואהבו - כל עוד אפשר.

Read this article in English: The man who wasn't there 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו