בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם זו דמוקרטיה

3תגובות

האביב הערבי מתהדק סביב צוואר מדינת ישראל. אך רבים מהפרשנים, העיתונאים, המדינאים והחיילים שותפים לדעה, שכל זה היה צפוי. החיזורים שלנו אחרי מנהיגים ומשטרים בעולם הערבי, הנכונות לשלום, ההסכמים והפשרות, סופם היה ידוע מראש. גרסה נפוצה של הטיעון הוצגה על ידי פרופ' שלמה אבינרי ב"הארץ" ("האומנם אביב?", 16.12.11). אבינרי ניתח את הכישלון הצפוי של האביב הערבי. ברצוני לשרטט מציאות אחרת מזאת העולה מדבריו.

אבינרי וכמוהו רבים אחרים רואים בדמוקרטיה של אירופה ושל אמריקה דרך ראויה להסדרה של יחסים בין-חברתיים. הצעירים במצרים, טוען אבינרי, מייחלים לדמוקרטיה כזאת, אבל מול החברה שלהם, שהיא ישות שמרנית ודתית בעיקרה, כוחם של הצעירים זניח.

שיח מעין זה, המציב טובים מול רעים וצודקים מול טועים, אינו רלוונטי לצורך הטיעון הדמוקרטי. אנו חיים ביריד של דמוקרטיות. כל אחת מהן פועלת בדרך אחרת. הדמוקרטיה ההודית שונה מזאת הברזילאית, ושתיהן שונות מאחותן האמריקאית.

יש דמוקרטיות המאמינות ברגולציה של השוק, ויש המאמינות בשיטת "היד הנעלמה". יש הרואות חשיבות עליונה בחופש הביטוי, ויש המתמקדות בקיום בכבוד. דמוקרטיה במיטבה אינה תורה למשה בסיני; היא משהו שמתווכחים עליו ומעצבים אותו לאורך זמן.

הדמוקרטיה המערבית היא יצור מגזרי. באירופה היא היתה משאת נפש של המעמד הבינוני המדוכא, כמו באביב הערבי. אך לתפישת אבינרי, דמוקרטיה שאינה נתמכת על ידי כל העם היא דמוקרטיה שיסודותיה לקויים. הנחת היסוד המובלעת כאן גובלת בגזענות. המהות הערבית, רומז אבינרי, היא אותנטית. אם הפלאחים המייצגים את האותנטיות אינם תומכים בדמוקרטיה, כל תמיכה ממקור אחר איננה "אמיתית". הערבים האמיתיים מעדיפים בכלל דיקטטורים.

בטיעון זה אין כל התייחסות לעובדה, שהדיקטטורים במדינות ערב פעלו בחסות אירופה וארה"ב, וקיומן של המדינות הערביות הוא תולדה של יוזמה אירופית בתום מלחמת העולם הראשונה. האם אפשר להתעלם מן הנסיבות ההיסטוריות כשמנסים להבין את המערבולת הרגשית שמעוררת דמוקרטיה מערבית במדינות הערביות?

אבינרי סבור, שיש סתירה בסיסית בין דתיות לדמוקרטיה. מבט אחד במפלגה הרפובליקאית בארה"ב יהיה די בו כדי להפריך הנחה זו. דמוקרטיה במיטבה היא מבנה דינמי וגמיש, המתמודד עם מגוון כוחות, קבוצות וארגונים.

בהקשר זה, חובת ההוכחה מוטלת על מי שמפקפק במחויבות של האחים המוסלמים לדמוקרטיה. "האחים" היו האופוזיציה הפעילה היחידה לדיקטטורות בעולם הערבי, והם שזכו בבחירות דמוקרטיות. האם אפשר לבטל את ההליכים הדמוקרטיים הפוקדים את העולם הערבי בלי להסתתר מאחורי ההנחה, שהערבים "האמיתיים" פשוט אינם רוצים בדמוקרטיה, או אינם מתאימים לה? חובת ההוכחה על אבינרי ועמיתיו.

נדמה כי אין היום כמעט איש, במזרח התיכון או בעולם, שיהיה מוכן להקל ראש בשינוי העובר על החברה הערבית. אנחנו חוזים, אולי בפעם הראשונה במאה השנים האחרונות, התפרצות של המציאות אל תוך ההוויה הערבית. הקיבעון של הדיקטטורות טיפח אשליה שנמשכה כמה עשורים. האביב הערבי קיבץ אנשים מכל גוני הקשת החברתית, חילונים כאיסלאמיסטים, נשים כגברים, צעירים כמבוגרים, עירוניים ככפריים, בתביעה שתינתן להם האפשרות לחיות במציאות.

במציאות הזאת יש שינוי, מאבק, טעויות ואכזבות. בבשורה של הממסד הישראלי אין כאלה כלל. אם אנחנו מתעקשים לדחות את האפשרות הזאת של התמודדות עם המציאות, אנחנו אלה שחיים באשליות.

ד"ר גולדברג הוא מומחה למחשבה שיעית ועוסק בחוויה הדתית ובזיקות בינה לבין פוליטיקה וחברה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו