בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היוצר קם על גולמו

5תגובות

העקצוץ הופיע בתחילת הקיץ - עם הצהרתו של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שהוא וחבריו לצמרת מערכת הביטחון היוצאת היו היחידים שבלמו את בנימין נתניהו ואהוד ברק מלתקוף את איראן - והחמיר עם צפירת ההרגעה המשונה שהשמיע הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי בתגובה לדברי דגן; תחושת הביטחון שהביע הרמטכ"ל לשעבר לא התבססה על שיקול דעתה של ההנהגה הישראלית, אלא על היכרותו עם "בני, תמיר ויורם", שלדבריו לא יהססו להביע את דעתם בפני הקברניטים.

בחלוף החודשים נהפך העקצוץ לטרדה ממש. הלשעברים אינם היחידים שהבחינו בכך שההנהגה הנוכחית של ישראל ששה אלי הדק יותר מכוחות הביטחון. גם צה"ל - שהוא אולי המוסרי בצבאות העולם אבל לבטח אינו הפציפיסטי שבהם - הולך ומגלה זאת. כך, למשל, הערכת הצבא בימים האחרונים, כי מבצע קרקעי בעזה יושיב במקלטים חצי מאוכלוסיית ישראל, נועדה כנראה לצנן תשוקה ממשלתית למבצע כזה.

אלה הם פני הדברים גם לנוכח אלימות המתנחלים. בכירים בצבא מודים, שלמרות הוראות בית המשפט, פינוי מאחזים מתעכב, אך לדבריהם לא בגלל מדיניות צה"ל. בידי החיילים יש כבר סמכויות חוקיות לטיפול באלימות מתנחלים. העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון דנים לפתע בשימוש בסמכויות אלו כבאמצעי החמרה חדשים, מעידה בעיקר על ציפיותיהם בעבר - שצה"ל יימנע משימוש בהן.

לא רק בתדלוק עימותים אזוריים, אם כן, חשה ההנהגה הנבחרת יותר בנוח מאשר הצבא. גם ההסתייגות שלה מאי כיבוד החוק, כמה מביך, רופפת יותר מאשר אצל צה"ל. זה לא הופך את צה"ל לצבא אבירי זכויות אדם, אבל מחדד עוד את השאלה: איך קרה שהתהפכו היוצרות והצבא הוא זה שמוצא עצמו בתפקיד המבוגר האחראי, הנדרש לרסן את הפנטסיות הילדותיות של הדרג הפוליטי.

הסכנה שבמצב הזה, שבו השמירה על האזרחים מפני שיכרון הכוח של המנהיגים או תשוקתם להפר את החוק הופכת לתפקיד הצבא - ברורה, אך ההידרדרות במדרון האנטי דמוקרטי בשנתיים האחרונות מחייבת לדון בה מחדש. הצבא, ככל ארגון, שואף לגדול ולהתחזק, ולכן אין לצפות שיקבל את האחריות להציב יעדים אסטרטגים. מטבעו תפקידו הוא להציג חלופות מבצעיות. אין לצפות מצבא - כל צבא - להתנהגות מוסרית מעבר לקוד האתי הפנימי שלו. לכן, מדינה דמוקרטית מחויבת להפעיל את צבאה למימוש יעדים שקשורים בביטחון המדינה ואך ורק בו, ולא לאלצו להתמודד דרך קבע עם מצבים בלתי מוסריים כמו שליטה על אוכלוסייה של "לא אזרחים".

היפוך התפקידים הוא תוצר של תהליך היסטורי מסוכן, שמבשיל כעת. תהליך שבו הצבא, שמקנה למפקדיו ניסיון רב בניהול מערכות גדולות, כמו גם הילה נערצת - הוא שמצמיח את מנהיגי המדינה. הללו מגיעים לראשות הדרג המדיני כשהם אינם כשירים לבלום את שאיפות ההתפשטות הארגוניות והתקציביות של הארגון שהוא מקור הזהות שלהם.

מאידך, חולשת המנהיגים מול הצבא מייצרת גם היזון הפוך. הקצונה הבכירה, שהדרג המדיני הוא בשר מבשרה, מבינה שלתוצאות מעשיה היום יהיו השלכות על יכולתה העתידית לתפקד כשתעמוד בראש הדרג הפוליטי. היא מבינה שנטל האחריות, כמי שנותנת את הפקודות, לא יוסר מכתפיה רק משום שהיא מקבלת הנחיות. והיא מבינה שאלה שאמורים לרסן אותה שואפים להתפשטות. עד כדי כך המערכת פוגעת במי שהקימה, שאפשר לומר שהיוצר קם על גולמו.

לפני כחודש, בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי בשיתוף עם הצלב האדום הבינלאומי, על לחימה באזורים מאוכלסים, הסביר הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אביחי מנדלבליט, שהצבא אינו יכול ללמד כל חייל משפט בינלאומי. "ואף אם זה יקרה", הודה, יש לחיילים "גם מקורות סמכות אחרים". ההודאה המבהילה הזאת רק מדגישה עד כמה מופרך ומסוכן היפוך התפקידים שבין הצבא להנהגה, ומאירה בעוצמה את התובנה העצובה שזה לא הגולם שהשתפר, אלא היוצר שהידרדר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו