בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממשלת הספה של אבא

אבי, הדוד, השכן ואמא ניהלו את המדינה מהסלון, מעל צלחות בוטנים ומגשי סברינות. הם לא באמת העזו להלחם, אך אנו נעשה זאת גם בשבילם

52תגובות

כשהייתי ילד, אבא שלי היה ראש הממשלה. מתוקף תפקידו הרם היתה שמורה לו הכורסה החומה-ירוקה בסלון, שאמנם נמעכה ונפרמה קצת עם השנים, אך היתה הרהיט הקרוב ביותר אל הטלוויזיה וזיכתה את היושב בה גם בקירבה אסטרטגית לשלט. מאחוריו, על הספה התלת מושבית, התמתחו בחשיבות אחיו הבכור, שבזכות ידיעותיו בשלל שפות מזרח אירופיות מונה לשר החוץ בממשלה של אבי, ולידו השכן מהדירה ממול, שעבד לפרנסתו כפקיד בבנק הפועלים, ולכן זכה לאחוז בתיק האוצר הנחשק. לידם נימנם החתול.

מדי ערב, אחרי שחזרו מעבודות היום האפורות, הם היו מתכנסים בקבינט המכובד בסלון מול הטלוויזיה, קורעים שקית בוטנים ומתווכחים בלהט שעות מול "מבט", "מבט שני", "מוקד", או "פופוליטיקה".

ממשלת הספה של אבא שלי היתה מהפעלתניות והאמיצות ביותר שקמו לנו: ערב אחד היא נאלצה לתקוף בעיראק כדי "לשמר את כושר ההרתעה", ובאחר החליטה דווקא להבליג בלבנון, היא הורידה והעלתה מסים לפי הצורך וערכה רפורמות מקיפות במערכת הבנקאות המסואבת. בכירים מושחתים סולקו כהרף בוטן, ולפחות פעמיים בשבוע הוקמו ועדות חקירה ממלכתיות עקב שלל מחדלים ושערוריות.

לפעמים הוויכוחים היו כה רמים, עד שהייתי מתעורר בבהלה, וכשאני מועד על פיג'מת הדובונים שלי, רצתי לסלון ושאלתי בחרדה: "אבא מה קרה?". "שום דבר מתוקי, אנחנו סתם מדברים", היה אומר לי, "נדבר יותר בשקט, סליחה שהערנו אותך, תחזור למיטה".

וחזרתי. לשנים. שנים ארוכות שבהן פוליטיקה נראתה לי עניין לגדולים, גם כשהייתי כבר בן יותר מ-30. מאבא למדתי, שהדבר הכי חתרני שאתה יכול לעשות במאבק זה לתקתק את הקוד הסודי של תיק ג'יימס בונד, לדלות משם (בין סנדוויץ' חצי אכול לבננה חצי רקובה) דפי מדפסת שלקחת מהעבודה, ועד השעות הקטנות לנסח בעט פארקר אדום (מתנה לחג מבנק הפועלים) "מכתב חריף ביותר" לאחד מחברי הכנסת או השרים.

את התשובה הסטנדרטית שקיבלו ("השר קרא בעיון את מכתבך"), שעליה התנוסס סמל המדינה, הם תייקו בחרדת קודש באחד הקלסרים בספרייה ההולכת וגדלה. נדרשו לי 35 שנים ארוכות כדי להתעורר, ורק עכשיו אני מבין כמה קשה "לקום כבר ולעשות עם זה משהו", כפי שצעקה עליהם יום אחד אמי - שהיתה גם מבקרת המדינה בבית וגם שרת הפנים - כשמאסה סופית בחיי "הקיטורים" על הממשלה הפחדנית "הרגילה" - כשפירורי בוטנים זעירים רוטטים על שפתותיהם המתעוותות מחימה.

במשך השנים נהפכה ממשלת הספה של אבא, הדוד והשכן לבדיחה הכי גדולה במשפחה. בדיחה עצובה, שהלכה וגדלה, כי ככל שנפגעו יותר מהמדינה ומצבם הכלכלי הלך והורע, הם רק התחפרו עוד יותר על כריות הספה. "עצלנים", קראו להם אצלנו מאחורי הגב כשליכלכו בהתרגשות מוספים כלכליים בעוגות סברינה, שאבא היה מביא מהקונדיטוריה בדרך חזרה מהעבודה כדי להמתיק קצת את המציאות המרה.

"פחדנים", לעגו להם, אחרי שהשכן פוטר מבנק הפועלים בעקבות ההפרטה הגדולה, ואילו הם, בניסיון למצוא פתרון לאי שוויון שהלך וגדל בין האזרחים, שלפו ערב שלם בידיים משומנות מבוטנים כרך אחרי כרך של האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער" (כתם קקאו גדול מתנוסס עד היום על מפת "המזרח התיכון" באטלס המשפחתי, עדות לוויכוח מר בנושא סיוע החוץ האמריקאי).

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הכתבות שלנו ישירות אליכם

אבל רק בשבוע שעבר, כשסיפרתי בהתלהבות לאבא שהחלטנו סוף סוף להקים תנועה המונית, כוח ציבורי, חזק, מאורגן, חופשי, שיהיה כוח נגדי לכוחות המושחתים והקיצוניים האדירים, הבנתי לראשונה, מדוע לאנשים ערכיים, חרוצים וזועמים, כמו אבא שלי וחבריו, היה קשה כל כך לקום מהספה. אף על פי שהזדהה בכל לבו עם ערכי המחאה, כששאלתי את אבא אם הם היו רוצים להצטרף לתנועה, הוא השפיל את מבטו וענה בשלילה: אפילו שזאת כבר מזמן לא המדינה שהוא סיכן את חייו בשביל לעלות אליה, הם עדיין כל כך מאושרים שהיא בכלל קיימת, שהשואה באמת נגמרה, ושסוף סוף יש ליהודים בית אחרי אלפיים שנה, שהם לא באמת מסוגלים לעשות שום דבר שנראה כאילו הוא יוצא נגדה. אפילו לא כשהיא כבר מזמן יוצאת נגדם בכל הכוח.

"אתה יכול לישון בשקט אבא", אמרתי לו בלב, "עשית את שלך. ניאבק גם בשבילך. נעשה הכל כדי שהמדינה האנושית והחופשית שהשתדלתם כל כך לבנות כאן, לא תתפוגג באפילה". ורגע לפני שנרדם מול "מהיום למחר", הוסיף כמעט מתוך שינה: "תדאגו שבתנועה החדשה שלכם יהיו רק כיסאות עץ קטנים ולא נוחים, ובכל מקרה", נאנח, "אל תקנו שום ספה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו