בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההימור המוצלח של בגין

7תגובות

במאמר "ההימור של בגין" ("הארץ", 3.1) הזכיר משה ארנס שתי שאלות שהועלו בעת המו"מ לשלום עם מצרים, ושלטענתו נותרו רלוונטיות גם היום: "האם היה על בגין לפעול להשגת תנאים טובים יותר?"; "האם יהיה הסכם השלום, שמחירו כה יקר, לא יותר מהסדר זמני שעליו חתם רודן, שיוחלף מן הסתם? ואם כך, האם ראוי ההסדר הזמני למחיר ששולם?" ארנס דן במחיר השלום, שאותו הוא מכנה "חסר תקדים בתולדות היחסים הבינלאומיים", וחוזר לשאלה הראשונה.

כמי שחקר לעומקו את תהליך המו"מ עם מצרים, הסקתי כי מנחם בגין התעקש לכל אורך המו"מ להשיג את העסקה הטובה ביותר. התעקשות זאת העמידה את תהליך השלום בסכנת כישלון יותר מפעם אחת. העסקה שבגין השיג בסופו של דבר היתה הטובה ביותר שאפשר היה להשיג אז.

ויליאם קוונדט, איש המועצה לביטחון לאומי בארצות הברית, חלק לבגין שבחים רבים על העסקה שהשיג בקמפ דייוויד. קוונדט קבע שהישגיו של בגין היו טובים מאלו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת. לא רק שבגין הצליח לשכנע את מצרים לחתום על הסכם נפרד עם ישראל (למרות התנגדותה הראשונית של ארה"ב), הוא גם הביא אותה לוותר על העניין הפלסטיני. תוכנית האוטונומיה שהציע בגין היתה עלה תאנה שלא כיסה את מערומיה של מצרים, שהזניחה את העניין הפלסטיני לטובת האינטרס הפרטי המצרי.

ההישג החשוב ביותר של בגין הוא הוצאת מצרים מהסכסוך הישראלי-הערבי. בגין, בדומה לקודמו, יצחק רבין, הבין שהדרך היחידה למנוע מלחמה ערבית דו-חזיתית ואפילו רב-חזיתית נגד ישראל היא הוצאת מצרים מהסכסוך הישראלי-הערבי. כך הפכה מלחמת יום הכיפורים למלחמה הגדולה האחרונה בסכסוך עד כה. לא היה אפשר להשיג תכלית זאת אם לא היה נחתם הסכם נפרד ובלי החזרת כל סיני, עד גרגיר החול האחרון.

סאדאת קיבל על עצמו סיכון גדול מאוד. החתימה על הסכם נפרד עלתה לו בבידוד מוחלט של מצרים בעולם הערבי והביאה כנראה גם לרציחתו. אלמלא גובשה הנוסחה של שלום תמורת כל השטח, ספק אם סאדאת היה חותם על הסכם השלום. מלחמה חדשה עם מצרים היתה פורצת ללא ספק. השליטה הישראלית בסיני והעומק האסטרטגי, שארנס מייחס להם חשיבות כה רבה, לא מנעו את מלחמת ההתשה ואת מלחמת יום הכיפורים. ספק אם היו מונעים מלחמות נוספות.

השאלה השנייה שמעלה ארנס חשובה לא פחות. בגין היה מודע לבעייתיות של חתימת הסכם שלום עם מצרים הלא-דמוקרטית. נוכח הידיעה הברורה שיש סיכוי נמוך מאוד לכך שמצרים ומדינות ערביות אחרות יהיו דמוקרטיות, השאלה היא אם להמתין ליום שמדינות ערב יהיו דמוקרטיות, או ליטול סיכונים כדי להשיג שלום עם מדינות לא-דמוקרטיות. בגין סבר, בצדק, כי הסיכונים הכרוכים באי חתימה על הסכם שלום חמורים הרבה יותר. עם זאת, הוא פעל לגבש הסדרי ביטחון ולהשיג ערבויות אמריקאיות, כדי לצמצם ככל האפשר את הסכנות העלולות לנבוע מהפרות אפשריות של הסכם השלום.

אני מסכים עם ארנס שהסכם שלום הוא הימור. אבל הימנעות מחתימה על הסכם כזה היא הימור גדול יותר, שכן היא מקרבת את המלחמה. הסכם השלום עם מצרים היה הימור מחושב ושקול. 32 שנה ללא מלחמה גדולה עם מדינה ערבית הן המתנה היפה ביותר שהעניק בגין לעם ישראל. על כך בהחלט מגיעה לו תודה עמוקה.

פרופ' בר-סימן-טוב הוא ראש מכון ירושלים לחקר ישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו