בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציון נכשל לבג"ץ

30תגובות

החלטתו של בית המשפט העליון לדחות את העתירה נגד חוק האזרחות היא עוד חוליה בפיחות במעמדו. אלא שהפעם אי אפשר לתלות את הפיחות במחוקקי הימין. השופטים עצמם, לכאורה העידית המשפטית והאינטלקטואלית של החברה הישראלית, אפילו לא התאמצו לספק טיעונים משכנעים. גם אם מניחים בצד את הרוח הגזענית שנושבת מהפסיקה, הרמה של עלה התאנה שבית המשפט מספק לממשלה צריכה לעורר דאגה.

השופט אשר גרוניס דחה את העתירה על סמך מידע מודיעיני שכנראה קיבל, לפיו איחוד משפחות הוא סכנה ברורה ומיידית לאזרחי מדינת ישראל. אין ספק בעיניו, שהיענות לבקשות של חתנים וכלות לאיחוד עם בני זוגם, תביא מיד לגל של אוטובוסים מתפוצצים ומי יודע מה עוד. הנשיא המיועד של בג"ץ סבור שכל אזרח ערבי הוא סכנה לביטחון המדינה מעצם היותו ערבי.

הדעה הזאת אינה חדשה - תשאלו כל ערבי שעבר בנמל התעופה בן גוריון - מה שחדש הוא שנשיאו המיועד של בית המשפט העליון לא מתבייש לנופף בדעה הזאת. אם מה שמדיר שינה מעיניו של גרוניס הוא החשש מהטרור שוודאי יביאו הכלות הפלסטיניות, יכול היה להמליץ על בדיקות ביטחוניות קפדניות בכל בקשה לאיחוד משפחות, מה שממילא מתבצע. פסילה גורפת מעידה שהפצצה המתקתקת שהוא חושש ממנה אינה ביטחונית אלא דמוגרפית. אם כך הדבר, למה להסתפק במניעת איחוד משפחות? למה לא להטיל הגבלות על הפריון של אזרחיות ערביות בישראל?

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

טיעוני השופטים כל כך מביכים, שאם היו מגישים אותם כעבודת סמינר בשנה א' בקורס במשפטים או בפילוסופיה, הם היו מקבלים עליה ציון נכשל. השופטת מרים נאור, למשל, טוענת, כי למרות שאיחוד משפחות מעוגן בזכותו של אדם להקים משפחה, אין סיבה שזכות זו תבוא לידי מימוש דווקא בישראל. אפשר להמשיך את קו הטיעון הזה ולומר, שלמרות שיש לאזרחי המדינה הערבים זכות להשתתף בבחירות, אין סיבה שמימושה של הזכות יתבצע בישראל דווקא. יילכו ויצביעו בבחירות בירדן או במצרים, או בגיניאה המשוונית.

השופט אליקים רובינשטיין מבסס את החלטתו לדחות את העתירה על הטיעון, כי למדינה יש זכות למנוע את כניסתם של אזרחי מדינות אויב. כבוד השופט אולי שכח, שלמדינת ישראל היגרו במשך קיומה מיליוני אזרחים של מדינת אויב: יהודים מברית המועצות, עיראק, ומרוקו. ניתן גם להניח שאם בתו של השופט רובינשטיין היתה מבקשת להתאחד עם בחיר לבה, נאמר יהודי משארית הפליטה, שבעוונותיו הוא אזרח איראני או סורי, קביעתו של השופט היתה אחרת. כלומר, לא היות האדם אזרח של מדינת אויב הוא המבחן אצל רובינשטיין אלא השתייכותו הגזעית או האתנית. אם שופטינו רוצים להתגייס למען מדיניות ההגירה הגזענית של מדינת ישראל שיבוסם להם, אבל לפחות שיספקו מראית עין של טיעונים משכנעים.

לא השקפת העולם הלאומנית של רוב שופטי בית המשפט העליון מפתיעה - מפתיעה האיכות הירודה של הטיעונים שעליהם הם מבססים את האג'נדה שלהם, המנוגדת לזכויות האדם. אין ספק שלשופטת דפנה ברק-ארז, מומחית לזכויות אדם שעתידה להצטרף לעליון בחודש מאי, נכונה עבודה. אולי תצליח ללמד את חבריה השופטים כיצד ליצור טיעון משכנע בעל מבנה לוגי קוהרנטי. אם בית המשפט העליון לאומני, לפחות שיהיה אינטליגנטי.

ד"ר סגל הוא ראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו