בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למי בדיוק צריך להגיד תודה?

72תגובות

שרת הקליטה המליצה לעולים מאתיופיה להגיד תודה למדינה: תודה על שהוצאת אותנו מהג'ונגל לווילה; תודה בשם ילדינו שלומדים בגיטאות; תודה לשכנים שלא סובלים את הריח; תודה למועדונים שמשאירים אותנו בחוץ בבואנו לחופשה מהצבא; תודה למשרד הבריאות שמשמיד את תרומות הדם שלנו; תודה לרבנים שכופים עלינו גיור לחומרה.

השבוע נתקלנו בביטוי תודה נוסף. מועצת תנועות הנוער פירסמה מודעה: "תודה! אנחנו מברכים את ראש הממשלה ושר החינוך על הגדלת התמיכה במהלך כהונתם..." מנהג חדש בא למדינה - לא עוד כפיות טובה למיטיבים. למי תודה, למי ברכה? לממשלה ולממלכה. מודים אנחנו לפניך, אח גדול ומנהיג יקר. הרי ידוע ששליטים מביאים את הכסף מהבית - ברצותם מעניקים, ברצותם מקמצים. והנתינים נהנים מטובם, כי בחסד יחיו ויפעלו ולא בזכות.

לתומנו סברנו, שכסף ציבורי מקצים כי מגיע, על פי אמות מידה שוויוניות ושקופות, ואין צורך להתחנן ולהתחנף. נתחלפו היוצרות: יותר משהמדינה מחויבת לכל אזרחיה, הם מחויבים לה, ושיגידו יפה תודה. ואם נטתה חסד של כמה מיליונים מתקציבה, לא נחסוך כמה אלפי שקלים ממודעה. ודווקא תנועות הנוער הן שראו לנכון להנחיל לחניכיהן את תרבות המתת החדשה. האם זכו ב"הגדלה" בגלל העיניים היפות והמפצירות שלהן, או בגלל פעילותן הברוכה הראויה לתמיכה.

יש גם הורים המאמינים שמגיעה להם תודת-תמיד מילדיהם, כי עלו על יצועם והביאו אותם לעולם. על כן מותר להם להתייחס לפרי בטנם כלרכושם. ויש מעבידים שנוהגים כפטרונים, כי העובדים הם קניינם.

וכבר לא ברור מי עובד כאן אצל מי - אמא-ממשלה אצלנו או אנחנו אצלה, ומי צריך להגיד תודה למי: "על כן נעבוד, על כן נעמול תמיד, בכל ימי החול, כבד העול נעים העול! ובעת הפנאי נשיר בקול שירי תודה, שירי ברכה" (מלים - לשכת רוה"מ, מנגינה - עממית).

השבוע מתה אשה אלמנה בירושלים. היא היתה מורה, ו-60 שנה גרה בשכונת קטמון, בשיכון עממי עמידר. הבאים לנחם את המשפחה בדירת המנוחה - השתאו: חיים שלמים ועשירים בין רהיטי-לכל משנות ה-50.

כשקרובים התקשרו, לא התפנתה לשיחה בטלה. היא היתה עסוקה בהכנת מערך שיעור, כאילו היה זה יומה הראשון בכיתה. לפעמים טילפנה ביוזמתה כדי להביע רוגז: האם שמעתם כמוה את דברי החוצפה של הגברת סופה לנדבר או של מישהו מעמיתיה, המיניסטרים; האם גם אתם ראיתם זה עתה ילד אתיופי שהולך רעב לישון. אני חושב שבשנים האחרונות הרגישה זרה בארצה.

בעבר היו לה קשרים טובים במשרד החינוך, כשאביה היה המנכ"ל, וכשאחיה היה השר. אבל היא לא רצתה להתקדם לשום מקום; לחנך ילדים בכיתה דל"ת או ה"א - זה היה בעיניה שיא הקידום. תנו לי אותם כשהם קטנים, אמרה, עוד לפני שהם גדולים מדי לעיצוב.

בשמה של אחותי, הדסה אבטליון, גם אני מבקש בזאת להודות: תודה לך, מדינה, על כל מה שנתת לה; על שזיכית אותה ב-45 שנות הוראה, ולהרגיש כמתנדבת; על שהואלת להפריש לה גמלה בסך 3,400 שקלים בחודש.

ותודה למנהיגינו, שהצליחו לקומם אותה עד יומה האחרון בעילגות לשונם, בהבטחותיהם על שקר, ובאורח חייהם מנקר העיניים. הם מקלקלים לי את הילדים שלי, נתרתחה. וכך בערה בה האש גם לעת דעיכתה.

Read this article in English: Time to give thanks



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו