בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פניה המטושטשות של רותי פוגל

95תגובות

זה נראה כמו שפל חדש של טירוף ובערות: המכון התורני "מאיר" מחלק בבתי כנסת עלון ובו מודעה לעילוי נשמת בני משפחת פוגל שנרצחו בפיגוע באיתמר, ודואג לטשטש בצילום את פניה של אם המשפחה רותי, מטעמי "צניעות". הנה כי כן, שחור על גבי פיקסלים, אשה שנרצחה לפני שנה עם בעלה וילדיה הקטנים מנועה מלהופיע אתם כעת בתמונה משפחתית, מחשש שתהווה בעיני המתבונן אובייקט מיני, מקור לפריצות ויצר הרע. שמו של העלון, אגב, "באהבה ובאמונה".

פורצת סערה קטנה, והמכון ממהר להתנצל על "הטעות". זו כמובן התנצלות ריקה. אין כאן שום טעות. המכון, העוסק בהטפה ובהחזרה בתשובה לאור משנתו של הרב קוק, אינו מתיר לפרסם בעלוניו תמונות של נשים. במקרים מסוימים, אסור גם אזכור שמן בדפוס. התרעומת הציבורית משתלבת בטבעיות בגלי הזעזוע האחרונים סביב התופעה שזכתה לשם האקדמי "הדרת נשים".

אלא שהזעזוע הזה, מוצדק וטבעי ככל שיהיה, מכיל גם רבדים ניכרים של צביעות ועצימת עיניים. למעשה מדובר בזעזוע כה מזועזע, עד שניתן לחשוד שמקור הרתיחה שלו הוא דווקא דיסוננס. במקרה הזה דיסוננס לאומי: תסיסה פנימית של אומה שמתקשה ליישב בין ערכים סותרים. ידוע שאחת התגובות הנפוצות לדיסוננס היא התפרצות זעם. זעם קדוש במקרה שלנו, אבל גם מתחסד למדי.

הדת היהודית, כמו כל הדתות המונותאיסטיות, הומצאה ונכתבה בידי גברים. כמעט מגוחך לדבר עליה במונחים של "הדרת נשים"; היא נבנתה לפני אלפי שנים בתנאים של חברה אנושית קדומה, ולכן מנציחה ומשמרת פטרנליזם גברי. יהודי מאמין מתפלל כל בוקר "ברוך שלא עשני אשה". כשהוא בכל זאת בא בברית הנישואין עם אחת כזאת, הוא אומד את ערכה במזומן באמצעות כתובה ואז הופך ל"בעלה". הרעיון להפריד נשים מגברים בתחבורה ציבורית ולדחוק אותן לספסלים האחוריים נשמע לישראלים רבים שערורייתי, אבל בבתי הכנסת זו פרקטיקה יסודית, תחת השם "עזרת נשים".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הפרשנויות והטורים אל הפייסבוק שלכם

אפשר להתפלפל הלכתית עד אין קץ; היהדות פנים רבות לה. אבל בכל מקרה מדובר בדיון מוגבל. העניין האמיתי הוא לא בדת, אלא במעמד שמוקנה לה. אין עוד מדינה בעולם המערבי שעליונות הדת מעוגנת בה בבוטות כזאת, חוקתית וחקיקתית, כפי שהיא מעוגנת בישראל. מלידתו ועד קבורתו, בנישואיו ובגירושיו, דרך צלחתו ויום חופשתו ושעון החורף שלו - האזרח הישראלי מוכפף לתקנות דתיות ולממסד דתי.

לכאורה זו מציאות מובנת מאליה, ידועה לכל, עד שמיותר להשחית עליה מלים. בפועל מדובר במצב בלתי נורמלי בעליל. לישראלים רבים אין את הכוחות ואת ההגינות הנדרשת כדי לעמת את עצמם אתו. הם מיואשים מדי, או מתוסכלים מדי, או קהים מדי, או עיוורים. מה שנותר להם הוא להתנפל מדי פעם על גילויי "הקצנה", כאילו שהיום-יום אינו קיצוני.

המדינה, על חולשתה המתמשכת והקואליציות הציניות והמופקרות שמושלות בה, מנציחה את טירוף המערכות הזה. מדי פעם משלמים ראשיה מס שפתיים כדי להרגיע איזו נהמת לב ציבורית, אבל מדובר במסר כפול. מכון מאיר, על הקו החרד"לי המיסיונרי שלו, ממומן ברובו על ידי המדינה. הכסף מגיע לא רק ממשרד הדתות, אלא גם ממשרד החינוך. הפנים המטושטשות באמת אינן של רותי פוגל, אלא של מדינת ישראל.

Read this article in English: 'Modest' distortion is no mistake



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו