בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טוב להיות עם קנז בב"ש, מאשר עם העדר בת"א

בכנס על יצירותיו של הסופר התגלתה בירה ספרותית של ממש, עשירה בצבעים ובמחזות נפלאים. לידיעת אלו החושבים שחתרנות משמעה ישיבה בבתי קפה בת"א

59תגובות

במקום לצפות בחדשות בטלוויזיה הפעלתי אמש את הדי-וי-די שלי וצפיתי בשיחה של העיתונאי הצרפתי ברנאר פיבו עם הסופרת מרגריט יורסנאר, מי שכתבה את "זיכרונות אדריאנוס" ורומאנים נפלאים אחרים. השיחה היא משנת 1979 אבל נראתה אקטואלית לחלוטין, מכל מקום – הרבה יותר מן החדשות, שלנצח חוזרות על עצמן בווריאציות שונות: ההתנחלויות, הפלסטינים, לפיד ולימודי הדוקטורט שלו. יורסנאר דיברה על הקיסר אדריאנוס, שהיה אדם משכיל ותרבותי בצורה לא רגילה, רחב אופקים, פתוח ורודף שלום, אך מה ששבר אותו והחיש את מותו היה מרד בר כוכבא, מפני שאדריאנוס לא יכול היה לקבל את הרעיון שיש עמים שלא רוצים בקידמה ובשלום שהציע להם.

והנה, בעצם, רומאן המספר על משהו שקרה לפני כאלפיים שנה, מדבר בעצם על בעיית הבעיות שלנו, כישראלים: העובדה שחלק ניכר מאוד בעם הזה לא רוצה בקידמה ובשלום, ומוכן לאבד את עצמו לדעת ובלבד שהקידמה והשלום שמציע לו המערב לא ייכנס לתחומיו. כמו בר כוכבא והמשיחיות המטורפת שלו ושל רבי עקיבא, כך תומכי ההתנחלויות היום מוכנים שמדינת ישראל תחרב, ובלבד שלא להישמע לקול ההיגיון, מפני שהיגיון הוא ערך מערבי מבית מדרשן של יוון ורומי.

אני נגד הטירוף של אותו חלק באוכלוסיית המתנחלים, הנוהגים ברשעות ובאלימות כלפי ערבים וכלפי כל מי שאינו מסכים אתם. אבל אני לא נגד כל המתנחלים באופן גורף, ובעצם אני לא נגד שום דבר באופן גורף. הדבר היחיד שאני נגדו באופן גורף הוא האנשים שחושבים בעדר והולכים בעדר, פעם לשמאל ופעם לימין, פעם שונאים את החרדים, ופעם שונאים את השמאלנים, פעם שונאים את המזרחים ששונאים אשכנזים, ופעם שונאים את האשכנזים ששונאים מזרחים. הכל על פי הרוח הנושבת באותה עת.

למרבה הפרדוקס, האנשים העדריים ביותר, הקונפורמיסטים ביותר, הם - בניגוד גמור למה שחושבים – האנשים החיים במרכז - כלומר, התל אביבים – ובייחוד כל אלה הנאחזים בתל-אביביותם כאילו היתה ערך עליון, ואינם מוכנים להביט במראה ולראות כמה הם מגוחכים ופרובינציאליים כאשר הם סבורים שחייהם בתל אביב עושה אותם מיוחדים, שוחרי חירות, חתרנים. והרי אין דבר שקרי מזה: זה שיש בתל אביב בתי קפה ומקומות בילוי רבים אינה עושה אותה לעיר חשובה מבחינת תרבותית.

מוטי קיקיון, מתוך ויקיפדיה

גם על זה דיברה יורסנאר בראיון שלה. הרי היא עזבה את צרפת ועברה לגור בשכונה קטנה ונידחת על אי קטן במחוז מיין שבארצות הברית. היא אומרת: "המרכז הוא המקום שבו אני נמצאת". ולועגת (ובכך אני מסכים אתה במאת האחוזים) לכל החישובים המטומטמים של כל מיני אנשים שאין להם כלום בראש, שלגור ב"מרכז" נותן להם הרגשה טובה יותר לגבי עצמם. הרי את המרכזיות קובע האדם עצמו, ומה שיש לו בתור מטען תרבותי. אפשר להיות אדם מרכזי ולגור בערד, כמו עמוס עוז, ואפשר להיות אדם מרכזי ולגור בכפר נידח במיין, כמו יורסנאר.

בשבוע שעבר ביליתי יומיים במה שהישראלים מהמרכז מחשיבים כ"פריפריה נידחת" – בעיר באר שבע, הנמצאת במרחק נסיעה של שעה ומשהו מהמרכז. זמן רב לא הייתי בבאר שבע, ועל כן היתה לי הפתעה נהדרת לגלות, שהיא הכל חוץ מפריפריאליות. ראשית מפני שהתקיים בה – באוניברסיטת בן גוריון בנגב – כנס, שכמוהו לא היה מעולם במרכז התל אביבי, על יצירתו של יהושע קנז, הסופר שאני מחשיב לאהוב עלי ביותר. כנס כזה הוא אירוע היסטורי, כי כל כך מעט מתייחסים אצלנו ברצינות לסופרים ולספרות ובייחוד ליהושע קנז, שלא נחקר עדיין די ולא נכתב עליו הרבה.

והנה בזכות יהושע קנז ויצירתו נצבעה בעיני באר שבע באותם יומיים היסטוריים כעיר בירה ספרותית ממש. בהפסקות בין מושבי הכנס, אך גם בערב, כשכל התל אביבים המפונקים מיהרו לשוב לעירם, שמא חלילה ידבק בהם רבב של פרובינציאליות, נשארתי בה ושוטטתי ברחובותיה. ראיתי מחזות נהדרים שאין רואים בשום מקום אחר בעולם: בדוויות רעולות במלבושיהן הרקומים, הססגוניים, הלכו ברחובות לצד בני אפריקה – מהם פליטים מאפריקה השחורה, מהם אתיופים יהודים ויהודים למחצה, שדיברו תריסר שפות שונות ומשונות. לצדם הלכו רוסים יהודים ויהודים למחצה, וקווקזים וטרנס-קווקזים, וצפון אפריקאים, ויהודים שומרי מצוות - עם עצום ורב, המהווה היום את מה שקוראים לו עם ישראל, שטושטשו בו כל ההבחנות הישנות, ועדיין אין לו הגדרה מסוימת אחת היכולה לאגד בתוכה את כולם. והנה למרות הכל, למרות ההבדלים, כולם חיים יחד בשלום יחסי.

בני ציפר

הלכתי אל השוק הגדול והעשיר הנושק למדבר, שנראה כמו תחנת מסחר מימי השיירות הקדומות בססגוניות האנושית שלו. והלכתי אל העיר העתיקה ועמדתי מול האנדרטה לגנרל אלנבי, משחרר העיר מידי הטורקים, ואמרתי לו כך: "מה נפלאה הארץ שכבשת, ובזכות כיבושך, עבר המחוז הזה לשליטה של תרבות המערב". ישראל אינה אלא המשך של המנדט הבריטי מבחינת הכפייה של ערכים מערביים על המקום הזה, שהמערביות אינה טבעית לו, כמו בימי אדריאנוס הרומי.

בבית המושל הטורקי של באר שבע ששופץ נפתח מוזיאון לאמנות מודרנית, ובו תערוכה בינלאומית נפלאה, והכי פחות פרובינציאלית שיש, של אמנים העובדים עם נייר. יש לדעת שבבאר שבע נעשה ניסיון הרואי של אשה אחת, ג'ויס שמידט, להקים סדנה לייצור נייר מצמחי המדבר, ולאמנות מנייר. אחד החלקים בתערוכה מוקדש לה ולפועלה. אילו היתה אשה כמוה אומרת בלבה: "אוף, אני חיה בפרובינציה, אין לי סיכוי לעשות פה כלום", היא באמת היתה נעשית לפרובינציאלית. אבל היא העמידה את עצמה במרכז של עצמה, והנה יצא מזה דבר שהוא בגדר תרומה רוחנית ואמנותית.

בני ציפר

הלכתי למסגד של באר שבע, והבטתי בהתפעלות בשיפוץ המאסיבי והמושלם שעבר. באמצע החולות בעצם, נעשתה פה עבודת רסטורציה מעודנת מאין כמוה. המסגד משמש היום כמוזיאון לתולדות באר שבע וכמרכז תיירות, אחרי שנים של מאבקים משפטיים נגד עמותות של פלסטינים שדרשו להחזיר את המסגד לתפקוד של בית תפילה למוסלמים. במקרה הזה אני תומך לחלוטין באלה שנאבקו שבמקום לא יהיה מסגד אלא מוזיאון. כמו אתאטורק בשעתו, שהכריז על כנסיית איה סופיה כמוזיאון, כך טוב לפי דעתי שיהיו פחות מקומות שהדת יכולה להרים בה את ראשה, ולא חשוב איזו דת.

בני ציפר

הכנס עצמו על יצירתו של יהושע קנז היה עשיר בהרצאות שניסו להקיף אותה מכל צדדיה. מה שהסקתי אני, ביני לביני, היה שאחד ההישגים הגדולים של תקומת ישראל המודרנית הוא העובדה שיש לה ספרות תוססת ומעניינת, ושיש לה כבר מסורת של סופרים ותיקים יותר, המשפיעים מניסיונם וחוכמתם על הצעירים יותר. ואמנם היה אולם ההרצאות מלא בצעירים המעריצים את הסופר הדגול והנחבא אל הכלים הזה. חלקם אמרו דברים על יצירתו, וחלקם שתו בצמא את הדברים שנאמרו.

אפשר לומר מה שרוצים על יהושע קנז. אבל בעיני הוא מסמל בראש וראשונה את הניצחון המוחץ והמכריע של העברית, שהוא אישית שולט בה ובסגנונותיה באופן אבסולוטי, כשפה המסוגלת לבטא ניואנסים של רגש ושל תיאורי מציאות שלכאורה לא היה ביכולתה לבטא. הוא הסופר שהצליח יותר מכל אחד אחר למזג בין עברית נכונה מבחינה דקדוקית עם הגמישות של המבטאים השונים של העדות השונות. אצלו שוטר מדבר כמו שמדבר שוטר, וזקנה רומנייה מדברת כמו שצריכה לדבר זקנה רומנייה, אבל תמיד הכל נשאר תחת המטרייה של העברית האחת שיש לנו, ושאין אחרת מבלעדיה.

הגנרל אלנבי שכבש את המדבר מידי הטורקים ותקע בה דגל של סדר מערבי - אני מצדיע לך! יהושע קנז, שכבש את מדבר העברית ותקע בה דגל של סדר ספרותי - אני מצדיע גם לך!
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו