בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

געגועים לאלתרמן

23תגובות

כותרות הימים האחרונים מזכירות את הסיפור על דוד זכאי, עורך "דבר", שכאשר ירד לדפוס "לסגור את העיתון", לנוכח הידיעות בדבר הרעות שניחתו על העולם מכל עבר, הכתירו בכותרת "העולם כמרקחה". השבוע, א-פרופו מרקחה, הורדתי מן המדף את "הטור השביעי" של נתן אלתרמן.

הגעגוע לאלתרמן אינו רק ליכולת הכתיבה המופלאה שלו. הוא געגוע לקולו של המתבונן החכם, שאינו ירא מן הכוח והשררה, המעמד והדרגה. לקול שאינו מתכחש לזכויות אדם. שהדמוקרטיה היא נשמת אפו. ובעיקר, לקולו של הכותב, הבוחר - בכל שבוע מחדש - לנקוט עמדה, באמונה שלמה, בבהירות ובנחרצות, ולעתים אף בפאתוס. טענו נגדו כי בהיותו המובהק בתומכי דוד בן גוריון, היה "משורר חצר". קראתי השבוע עשרות מטוריו. בעל "הטור השביעי" היכה בבן גוריון ובממשלתו, בצה"ל, בהסתדרות ובעצם במי לא, שוב ושוב, בעוצמה שקשה למצוא כמוה בטורי העיתונות הנכתבים היום.

בראשית שנות ה-60 פגשתי אותו כמה וכמה פעמים אצל בתו, תרצה אתר. פעם שאלתיו האם "חטף" מבן גוריון. "היה בינינו הסכם", השיב בנימה מבודחת, "הוא ראש הממשלה, ולי מותר לכתוב נגדו".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

ובאמת, מי היה כותב היום את "מחלת הפה והטלפיים" (הטקסט, לידיעת הקורא דן כנר, אינו דורש תיקונים)? "כן, כן, המחלה הולכת ומחרפת/ ויש לה בעולם תנאי שיכון נאים./ כבר אין היא מסתפקת בתחומי הרפת./ היא משתוללת גם בתחום המדינאים.../ סיסמות של הומניזם/ על אברות כנפים /פורחות במדיניות כי זוהי תקופתן./ וזוהי מחלת הפה. אבל את הטלפים/ מסתיר המדינאי מתחת לשולחן.../ ואנו מדי פעם פוערים עינים:/ הה, ההבדל שבין הפה והטלפים!.../ לזו המגפה שאין לה סיג ורסן/ יש הסברים שונים כתובים עלי לוחות:/ הכרח מדיני,/ שמירה על אינטרסים,/ מסורת, איסטרטגיה,/ מאזן כוחות.../ וכל ההסברים אז נסוגים גם יחד/ ומול עולם גדול נשאר הרהור קטן:/ מזמן פה לא היתה הרפת כה מוזנחת/ ואם זה יימשך, סופה לאבדון".

באחד מטוריו ("הנימה המיוחדת") כתב אלתרמן על התלבטות הבוחר היהודי בבחירות לנשיאות ארצות הברית: "...ואם החלטתו בו לא גמלה עדיין/ ובין מועמדיו עוד הוא בסבך חותר,/ אין הוא שואל את מי אוהב הוא בין השניים,/ כי אם/ מי בין שניהם אוהב אותו יותר".

אך את חומרי הכתיבה הקשים ביותר נטל מערמת הגחלים העתידה להתלקח בארצנו שוב ושוב: "...בעפר אום אל-פחם, הכפר הנידח,/ התפלשו ילדים/ (אזרחי המדינה)./ והיתה צורתו של אחד חשודה/ בעיני חיל-צה"ל מבני-יהודה/ ויצוונו "עמוד!"/ ופקודה היא פקודה./ ופקודה היא פקודה. אך הכסיל הפוחח/ לא עמד כמצווה/ והתחיל בורח./ אז הרים חיל-צה"ל רובהו (אין פלא!)/ וירה/ ופגע/ והרג את הילד./ וזה הכל ותו לא. בקיצור, מסתבר/ שכמעט/ באמת/ אין פה מה לספר ("לעניין של מה-בכך").

ב"ישן וגם חדש" הוא מסביר כי "יש בעצם נושאים אחרים לכתיבה:/ בעיות, הישגים, חדשות לרוב./ אבל שקט אחד שכזה בסביבה/ מפריע פשוט לכתוב..."

שקט מן הסוג שאלתרמן סלד ממנו, אין כאן עתה. אך 42 שנים לאחר מותו, קולו חסר. ה"בייבי ביבי", "אם תרצו" ו"זו ארצנו" היו עטים עליו, "יורשי" בן גוריון היושבים לשולחן הממשלה לא היו מצילים אותו מידם, אך הוא היה עושה מזה טור!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו