בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ליברליות? פינוק שמאלני

107תגובות

את מלחמתו של הימין בבית המשפט העליון, בתקשורת החופשית, בעצמאות האקדמיה ובארגוני החברה האזרחית אין לראות רק כמערכה טקטית. המטרה אינה רק לסכל הצקות והפרעות בכל הנוגע למדיניות השליטה בשטחים או להצרת צעדי אזרחי ישראל הערבים. הימין חותר לשינוי רחב הרבה יותר, אסטרטגי: מטרתו לעקור משורש את האיום הגדול ביותר עליו - קיומו של קונסנסוס ישראלי ממלכתי-ליברלי כלשהו.

כוחם של בג"ץ, האוניברסיטאות, ואפילו התקשורת וארגוני זכויות האדם במשך השנים היה בכך שמקורות הסמכות והלגיטימציה שלהם נתפשו כ"אובייקטיביים" - שילוב של עקרונות אוניוורסליים וכללי הדיסציפלינה המקצועית שלהם. יומרתם להישען על ערכי יסוד ישראליים משותפים ולבטא אותם התאפשרה הודות להסכמה חברתית, שזכתה לביטוי פורמלי מסוים בחוקי היסוד, לצד תחושה רווחת שהסכמה ישראלית כזאת אכן קיימת.

ההסכמה היתה תמיד רופפת ונתונה למתקפות בגלל אופיה המקוטב של החברה בישראל. בהעדר חוקה ומסורת של דמוקרטיה מהותית, הסכימה השדרה המרכזית של החברה לכל הפחות על האוריינטציה הדמוקרטית-המערבית של המדינה, על שלטון החוק ועל חירויות האזרח.

דניאל בר-און

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

אין דבר שהימין מבועת ממנו יותר מאשר הקונסנסוס הממלכתי-הליברלי. הקונסנסוס מתייחס אמנם רק לתשתית הדמוקרטית של המדינה ולא גוזר מדיניות פוליטית ספציפית, אבל בחוויה של הימין הוא עלול, מכוח ההיגיון הפנימי שלו, להתגלגל לכדי מסקנות שאחריתן מי ישורנה. בפעם האחרונה שהישראלים הסכימו על משהו עמוק שנגע לזהותם ולעתידם, זה נגמר בסילוק ההתנחלויות מרצועת עזה. ולכן, את ההסכמות הישראליות הליברליות יש לרסק. יש לעשות זאת באמצעות קעקוע המוסדות המכוננים אותן והכחשה שהישראלים בכלל מסכימים על משהו, פרט כמובן לשנאת ערבים, בהייה בריאליטי וחלום לעשות כסף מקרקע חקלאית.

החזון שמקדם הימין בהובלת נתניהו מוביל לחברה נטולת מכנה משותף אפריורי, שאינו בן ערובה של הורדת הידיים הפוליטית. אין דבר כזה מצוינות אקדמית. אוניברסיטת תל אביב מצוינת רק לשמאלנים, אז מכללת אריאל נפלאה לא פחות לימנים. אין דבר כזה שיפוט מקצועי. ביניש מקצועית לשמאל, וסולברג מקצועי לימין. ארגוני זכויות האדם עוסקים בפלסטינים? אז הקמנו את "אם תרצו" למען זכויות המתנחלים. גם הם בני אדם. כל ישראלי מוזמן לבחור את המציאות שלו ואת הליברליזם המועדף עליו.

אי אפשר להפריז במידת הרסנותו של מהלך זה. איכותה של חברה קשורה קשר בל יינתק לעוצמת ההסכמות הליברליות שלה. הפוליטיקה הגרמנית מיוסדת על קונסנסוס ליברלי עמוק של התנגדות ללאומנות, הנושא בתורו פירות של לכידות חברתית ואמון נרחב במוסדות הפוליטיים. בריטניה היא מופת לקונסנסוס דמוקרטי בן מאות שנים, המניב יציבות פוליטית, ובמדינות סקנדינביה שורר קונסנסוס על מודל מדינת הרווחה, המעניק רמת סולידריות גבוהה. האיחוד האירופי מבוסס על עיגון מוסכם של ההסכמות הליברליות תוך הרחבה מתמדת שלהן והתגברות על טעויות.

"אני חרדה למפעל החוקתי. ספק אם התרבות הפוליטית-חברתית שלנו שונתה משמעותית. בחברה כל כך מפולגת ומקוטבת, הניסיון למצוא מכנה משותף אינו פשוט. אינני אופטימית. החשש הוא שמא המפעל יעמוד על כרעי תרנגולת אם הוא לא עומד כבר", הזהירה השופטת דורית ביניש לפני כמה שבועות בעקבות ניסיונות הכנסת לשבור את בית המשפט העליון. "המפעל החוקתי", ויחד עמו העיתונות הביקורתית, האקדמיה העצמאית והחברה האזרחית התוססת - כל ההישגים הישראליים המפוארים הללו - חשובים בעיני הימין כקליפת השום. לב לבה של הדמוקרטיה? נו באמת. בסך הכל פריווילגיות של השמאל.

הכותב הוא מנהל תוכנית פולי-תקווה, למנהיגות סוציאל-דמוקרטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו