בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לי הלוויה ב-12:30

63תגובות

אמא של אלונה נפטרה, ומכיוון שאלונה יקרה לי, יצאתי באמצע יום גשום מתל אביב להלוויה בבית העלמין ירקון בפתח תקוה. בית העלמין מרוחק מבית המנוחה כחצי שעה לפחות, אבל להיקבר במקום קרוב יותר כבר אי אפשר. נדל"ן בגוש דן, כידוע, הוא מצרך נדיר ויקר ערך, וחלקת קבר בישראל היא נכס נדל"ני.

תמימה וחסרת רכב, החלטתי להמר על האוטובוס שהופיע באתר של דן. "לא משנה כמה, רק קח אותי כבר, יש לי הלוויה ב-12:30", שעה לאחר מכן פתחתי במו"מ עם נהג המונית היחיד שהסכים לעצור לי בדרך נמיר. בסוף סגרנו על 80 שקל. מה עושה מי שאין לו כסף למונית? מאחר כנראה, או הכי טוב: פשוט לא מגיע. בתי קברות - כמו דברים רבים אחרים במדינת ישראל - לא צריכים להיות בהישג ידו של כל אחד.

שלט אלקטרוני קידם את פנינו בכניסה הראשית: איתור קבר באמצעות מסרון (ב-1 שקל בלבד!), פלוס הבהוב שמות נקברי היום. הלוואי שהאבלים הטריים שנכנסים מסתכלים במקרה לכיוון אחר, פיללתי בדרכי לשער הגאולה. עוד לא התקררה תודעת האסון, וכבר הם חוזים בשמות יקיריהם כמספרי טיסות.

דן קינן

ירדתי בשער הגאולה ונדחקתי בקהל האבלים. חיפשתי את אלונה אבל חדלתי מיד, כי גברתן עם כיפה שחורה ופיאות ארוכות הניח כפסע ממני עגלה שעליה גופה עטופה בסדין שחור. הסטתי את מבטי במבוכה ובפחד. לא ציפיתי לפגוש כאן נערות גוגו, אבל קשה להבין למי ומדוע נחוצה ההנכחה הבוטה הזאת של המוות, אפסות הגוף וחדלות הקיום. הרגשתי מזועזעת, כפי שהייתי אמורה להרגיש, עד שהבנתי - אי שם בהספד השלישי - שאני בכלל בהלוויה הלא הנכונה.

רצתי לקיוסק מול שער הגאולה ופניתי למוכר. "תגיד, זה הגיוני שיש לי הלוויה ב-12:30 ועכשיו בשער עומדת משפחה אחרת לחלוטין?" "בטח", צחקה אשה שקנתה קולה, "פה זה סרט רץ. כל רגע שולחים מישהו. רוצי מהר שלא תפספסי".

מסע ההלוויה, הפעם הנכונה, יצא לדשדש בבוץ הטובעני. כדי להיקבר בבוץ הזה - סיפרה לי אלונה פכים מהמשא ומתן שניהלה עם חברא קדישא כשעתיים אחרי פטירת אמה - צריך לשלם עשרות אלפי שקלים. יש אפשרות לשלם פחות, הסבירו לה, ולהשתתף בפרויקט ה"קבורה הרוויה", הכוללת קבורה בקומות, תאים ומערות. אלונה, שלא היתה יכולה להתרכז בדבר מלבד התיק המיותם של אמה שנח על ברכיה, סגרה על "דיל מיוחד שהצלחנו לסדר לך": קבר משותף להוריה, האחד על גבי השנייה, תמורת פחות מרבבה (לא כולל אלפייה בעבור יציקת בטון מתחת). "פשוט חופרים עמוק יותר", הסביר נציג החברה במעמד הרכישה, "זה חוסך מקום, זה מוזיל את העלויות וזה ממש בסדר".

"למה עצרנו?" שאלה מישהי, כשהדשדוש האטי בבוץ הפך לפקק. עצרנו כי ההלוויה הקודמת עדיין נמשכה. הגברתן ממקודם (זה מהעגלה עם הגופה) רץ לראש הטור, והשקיף בדאגה על המשפחה העיקשת שמיאנה להסתלק מהקבר הטרי. היו שם אבלים שהוציאו דפים, אפילו בחור עם גיטרה. כמה דקות יקציב להם? הסתכלתי על הנדנוד העצבני של רגלו. את השיר והדקלום ישמעו כנראה כבר בבית.

כמובן שגם לנו לא ניתנה שהות. תוך כדי כיסוי הקבר של אמא של אלונה כבר התרגשה עלינו ההלוויה הבאה. מצאתי את עצמי סמוכה לגבר זר לגמרי, שקבר את אביו בזעקות שבר קורעות לב. "אני לא מסוגלת לשמוע את זה", אמרה האחות של אלונה ונטשה את הבור (החפור עמוק יותר) שבו הוטלה אמה.

תחושה קשה ועוינת אפפה את משתתפי ההלוויות שהתערבבו אלו באלו. הבהלה והחיפזון נהפכו לכעס, לרטינה. קבורת היקירים נהפכה בלחץ הנסיבות לפעולה גשמית ומכנית, שכל תכליתה לגמור עם העניין הלא נעים במינימום זמן. רמיסת זכותם הבסיסית של האבלים ליחס רגיש בשעתם הקשה ביותר, גרמה להם להרגיש שהם לא יותר מניצבים במחזה ברברי; לא יותר מבובות פסיביות המונעות ונעשקות בידי מישהו שלבו גס בכאבם הגדול. מישהו שגובה מהם הון תועפות בעבור שירות הכרחי ונטול אלטרנטיבות בישראל, מבלי לטרוח לנסות ולהפגין כלפיהם שמץ של אמפתיה.

"זה אמיתי כל מה שקרה כאן?" שאלה אלונה בערפל צערה משנסתיימה ההלוויה. כן, כנראה שכן, השבנו ברפיון, כל זה אמיתי. שלטון האייתוללות במדינת ישראל, המושל ביד רמה בחיינו ובמותנו, הוא סוריאליסטי לחלוטין, אך אמיתי להחריד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו