בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דת השואה

197תגובות

"80% מהיהודים בישראל מאמינים בקיום אלוהים" - כך קבעה כותרת "הארץ", בשבוע שעבר, שהתייחסה לסקר של מכון גוטמן (ניר חסון, 27.1). אלא ששאלת האמונה באל היא הנתון הפחות מעניין בסקר; אמנם חלה עלייה מובהקת בזיקה של הישראלים לדת בעשור האחרון, אבל משמעותה היא, למעשה, חזרה למצב שהיה כאן עשור קודם.

המדידה הראשונה נעשתה ב-1991, והנתונים דמו לאלה שנמצאו עכשיו. המדידה השנייה נעשתה ב-1999, כשהעולים מברית המועצות לשעבר כבר הגיעו, אך עדיין לא נטמעו לחלוטין - ומכאן הנתונים על ירידה בזיקה לדת. עשור לאחר מכן, העולים כבר הפנימו את הקודים התרבותיים של החברה הישראלית. במקביל, נוסף בשנים אלה ציבור דתי וחרדי ש"איזן" את החילוניות שהביאו העולים. כך שלמעשה, ממוצע התשובות שנתנו הישראלים (ואולי גם ישראליות, אין לדעת, הן אינן מוזכרות בסקר) היום זהה כמעט לממוצע של לפני 20 שנה.

הנתון בסקר שצריך לעורר דאגה הוא היחיד שעליו יש קונסנסוס מוחלט בין כל הישראלים שנשאלו, בלי הבדל דתיות, עדה או השקפה פוליטית. זהו הנתון שלפיו 98% מהישראלים היהודים מאמינים שהעיקרון החשוב ביותר שצריך להנחות את המדינה ואת היהדות הוא "לזכור את השואה". השואה מנצחת את "לחיות בארץ", את השבת, את סדר הפסח, את "להרגיש חלק מהעם יהודי".

השואה היא המאפיין המרכזי בהגדרה העצמית של ישראל. וזוהי הגדרה צרה מאוד וחולה מאוד. צרה וחולה, כי השואה אינה נזכרת בשלל דרכים ולקחיה אינם מגוונים. כבר מזמן משתמשים בה כהצדקה לקיומה של ישראל ובאותה נשימה - כהוכחה לקיומו של איום נצחי עליה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

השואה היא הפריזמה היחידה שדרכה ההנהגה שלנו - ובעקבותיה החברה כולה - בוחנת כל מציאות; בחינה מעוותת שמגיעה למסקנה שאותה, למעשה, ידעו מראש. עד כדי כך, שהרב ישראל לאו הכריז בטקס יום השואה לפני שלוש שנים, שמשה רבנו היה ניצול השואה הראשון. כלומר, כל חיינו, מאז ועד היום, הם פשוט שואה מתמשכת.

ישראל כמדינה, כאומה, מעולם לא התמודדה עם הטראומה של השואה. השילוב של האסון הנורא, רגשות האשם של הנהגת היישוב - ונוכחותם של הניצולות והניצולים, שהיו תזכורת מתמדת לשני אלה - גרמו לישראל בשלב ראשון להדחיק את השואה, ואחר כך להפוך אותה לפלקט בשירות הטראומה הלאומית, כדי לתחזק את הפחד הקיומי הנצחי ואת התוקפנות שבאה אתו.

הניצולים עצמם לא טופלו מעולם כראוי - רק אתמול פורסם שוב, שמחצית מניצולי השואה חיים מקצבאות וכי המדינה שוב צימצמה את התמיכה בהם. במקביל, ה"צוררים" אינם נעלמים מחיינו. רק לפני שבוע אמר ראש הממשלה בפעם המי-יודעת-כמה, ש"לא חסרים צוררים גם היום". כלומר, לא חסרות לנו סיבות להמשיך ולתחזק את הפחד מפני השואה, שלדברי אביו, המלומד בן ציון נתניהו, מעולם לא נגמרה. לכן, לא אויבים יש לנו, לא יריבים ולא מתנגדים - רק צוררים. כך נלמדת השואה בבתי הספר, כך נלקחים תלמידות ותלמידים למחנות ההשמדה, וכך התברר, כפי שפורסם אתמול ב"הארץ", שרק 2% מבני הנוער (על פי סקר מכון משואה) חשים מחויבות לערכים דמוקרטיים בעקבות לימודי השואה, ו-2.5% חשים הזדהות עם סבלם של עמים נרדפים; לעומת זאת, 12% חשים מחויבים לשירות "משמעותי" בצה"ל.

ככה זה עם טראומות. מתוך מוגבלותנו האנושית, טראומות לא-מטופלות גורמות לנו לראות תמיד את הטראומה מתקרבת אלינו, גם כשלמה שמתקרב אין לו קשר אליה, וגם כשזה דבר טוב. טראומה גורמת לתוקפנות ולנטייה הרסנית חזקה ביחס לסביבה, אבל בראש ובראשונה להרס עצמי. מה שנדמה לנו כרציונליות הוא למעשה דפוס מפוחד מתגונן ומתקיף. מנהיגינו העכשוויים מייצרים לנו את היהדות בישראל אך ורק כפוסט טראומה של השואה, ומביאים עלינו הרס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו