בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילד מגן סאקר לא מזיז לכם

121תגובות

בלילות החורף הקרים הללו יש מי שישנים בגינה הציבורית הקרובה למקום מגוריכם. בלב ירושלים כתריסר משפחות מעבירות את ימיהן ולילותיהן במאהל בגן סאקר, מנותקות מזרם החשמל בפקודת העירייה, בלא כל אמצעי חימום. בשולי תל אביב, בגינת לוינסקי, המראה אכזרי עוד יותר: עשרות מבקשי מקלט אפריקאים לנים תחת כיפת השמים, מוצאים מסתור במתקני השעשועים, רק שמיכות צמר דקיקות וקרועות לגופם. בשבוע שעבר אף נמצא אחד מהם מת.

ההחלטה על גורלם היא החלטה פוליטית. עוני יש בכל חברה, אבל המדינה יכולה להחליט עד כמה קשה ועמוק הוא יהיה. מדינת ישראל החליטה, שכאן איש לא יסבול חרפת רעב, ולכן לא תראו כאן ילדים בעלי בטן תפוחה. בו בזמן היא גם החליטה, שילדים (והורים) בלא בית זה דבר נסבל. קורת גג היא צורך אנושי בסיסי לא פחות מאוכל, וכל מה שצריך הוא להעלות את רף העוני שהחברה אינה מוכנה לסבול.

במדינה אמידה וקטנה יחסית כישראל, שאין גבול בה למשאבים המושקעים בביטחון, מוכרחה הזכות לדיור להיות מוכרת כצורך ביטחוני, גם אם הוא אזרחי. יש לא מעט הוצאות ביטחון מנופחות ומיותרות - מאבטחת האישים המגוחכת ועד ההצטיידות בנשק המחרתיים - שאלמלא הן היה אפשר לפתור את מצוקת כל חסרי הבית. אילו השקיעה הממשלה ולו מקצת מהמשאבים שהיא אומרת להשקיע עכשיו במגרון, למשל, לא היו לנו אנשים אבודים בפארק. אילו היה השר בני בגין משקיע במאהל בגן סאקר מקצת מהמרץ שהוא משקיע במציאת פתרון למאחזים, לא היו אנשים לנים שם הלילה.

בירושלים מדובר במשפחות מן השורה. הורים עובדים שהסתבכו בחובות ובמשכנתאות, אחד מהם אפילו עובד בעירייה. בתל אביב מדובר באפריקאים מובטלים מאונס. אלה וגם אלה קורבנות הביורוקרטיה הישראלית, האטומה והאכזרית: לדרי המאהל בירושלים הוצע סיוע בדיור לחצי שנה, אבל מתברר שאיש אינו מוכן להשכיר דירה לשוכן אוהל לפרק זמן כה קצר; מבקשי המקלט בתל אביב קיבלו אשרת שהייה בישראל, אבל אסור להם לעבוד כאן. איך ימצאו הירושלמים האומללים דירה, ואיך אמורים האפריקאים האומללים עוד יותר להתקיים כאן, בלי היתר עבודה. לאלה גם לאלה מוכרחה המדינה לתת תשובה.

לבנו נאטם. מרוב קבצנים המתרבים כאן במהירות מבהילה כבר לא רואים את יער העוני והמצוקה. חברה שמתרגלת כך לעוני כה קשה היא חברה מושחתת. הילדה הרעבה מבית שאן הרטיטה כאן לבבות פעם; הילד מגן סאקר אינו מעניין איש כמעט. כמה מכמיר לב היה המעמד בשבוע שעבר בבית המשפט המחוזי בירושלים: חסרי הבית קפצו משמחה לנוכח ההחלטה שלא לפנותם מאוהלי הקור שלהם; מכמיר לב עוד יותר המראה הנגלה לעיני מי שבאים בשעת בוקר מוקדמת לגינת לוינסקי בתל אביב, על דריה הרועדים מקור, אחרי יממה או שתיים בלא שדבר מאכל בא לפיהם.

רוב הישראלים לא ראו זאת. הם אינם רוצים לראות זאת. אבל על המדינה מוטלת החובה, אנושית ועליונה, לדאוג למחסור של האנשים הללו, ישראלים או זרים. יש בכוחה לעשות זאת, עליה רק להחליט.

ברוב מדינות המערב נוהגים אחרת. כתבה מאלפת ששודרה בשבוע שעבר בחדשות ערוץ 10 סקרה את פתרונות הדיור הציבורי במדינות שונות, ובהן ארצות הברית הקפיטליסטית, והם כולם רק מושא לקנאה בישראל. לשלומי מזרחי הירושלמי וגם ליצחק מוחמד סעיד פטה אל-רחמן הסודאני מגיע פתרון דיור. בית. שניהם חיים כאן, שניהם אנשי עבודה שומרי חוק, ומעל לכל, שניהם בני אדם. בדיוק כמו שלא ניתן להם לגסוס בלי להגיש להם עזרה, יהא מעמדם ומוצאם אשר יהא, כך הדעת אינה סובלת, שניתן להם לקפוא בפארק. בגינה ליד מקום מגוריכם מתרחש אסון הומניטרי; המדינה מוכרחה לשלוח לשם מיד משלחת חילוץ, כמו שהיא יודעת לעשות כשהיא רוצה.

Read this article in English: Lost in the park



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו