בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיוורון ישראלי לאביב העמים

תגובות

קודם מכריזים על אביב, אחר כך פוסקים שהוא לא, כאילו לא יודעים איך הסתיים אביב העמים ה"מקורי", באירופה. איזו מרידה באותה שנה נגמרה בלי דיכוי? אבל הואיל ומדובר באביב, מדובר בהיסטוריה של "כולם" - חוץ מהערבים, כמובן - כי "כולם" צריכים לעמוד בקריטריונים של ה"מקור", שכתב את הקריטריונים והערבים "לא מסוגלים".

איפה היינו אנחנו ב"אביב העמים"? הנה הסבר לעיוורון הישראלי: לא היינו, כמו הרבה עמים אחרים. אלא שבספרי הלימוד, אנחנו, היהודים, היינו. כי לא לומדים אצלנו היסטוריה, זולת לצידוק הנוכחות בארץ, ישות חוקית ממש מכאן וחלק אינטגרלי מהמערב, ששם. לא רק בורות מכסה על הבנת המתרחש סביבנו, אלא הכחשה של סתירות. והערבים? נו, הם שב"חים במזרח התיכון ואינם כשירים לאביבנו, העיוור לאזור שבו אנחנו חיים.

אין הרבה משותף למצרים וללוב, למשל, חוץ מזה שבשתיהן, במרחק 17 שנים בין הפיכה להפיכה, הדיח הצבא את המלך ובשם ריבונות העם, הנהיג משטר צבאי שלא הרחיב את הריבונות לכדי דמוקרטיה.

מאז ההפיכה ב-1 בספטמבר 1969 לא נבנתה בלוב שום מערכת שיכלה לרשת את המשטר הצבאי. כיבושה בידי המערב ההומני ותאוות הבצע שלו, השלימו את ההיגיון היחיד השולט באמת באזורנו: לוח למשחק של כוחות חיצוניים. הרפובליקות הערביות מדממות - מצרים, עיראק, לוב, תימן, סוריה. המשטרים הפיאודליים ממשיכים לדכא בשקט את עמיהם, בעזרת המערב ההומני, מתוך שמירה על נאמנות או נפט לכוחות הזרים.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

סוריה ומצרים, תקוות החילוניות הערבית, מסמלות יותר מאחרות עוד משהו שאסור לשכוח: שני המשטרים, שקמו מתוך עיקרון העם-כריבון, השכילו, במשך שנים, לעשות שימוש במתח הבין-גושי כדי לא להרחיב את הריבונות עד כדי דמוקרטיה. נאצר נהנה מתמיכה סובייטית, יורשיו, סאדאת ומובארק, העבירו את כל קלפיהם לידי המערב וזכו בגיבויו ההומני למשטר. בסוריה השכילה האליטה השלטת לנצל את המתח הבין-גושי באזור גם אחרי נפילת הקומוניזם. העם הסורי משלם בדמו לא רק על רצחנות המשטר, אלא גם על היכולת של רבי הטבחים הללו לתמרן בין הגושים.

לתוך המתח הזה בלבושו הנוכחי - המערב נגד איראן שבחזית - מתעקשת ישראל להידחף. מלחמת לבנון השנייה לא היתה על חיילים חטופים, אלא מערכה ראשונה במלחמה זו. זוועותיה כוסו בדיונים על "פאשלות". כתמיד, סדר היום הפטפטני מכסה על העיוורון ההיסטורי המובנה של התודעה הישראלית ("היכן אנחנו בתשבץ?") ועל הערווה האינטלקטואלית המתלווה אליו.

נוכח זוועות סוריה, נזכור: זוהי עוד מערכה במלחמה נגד איראן. העם המצרי רוצה חופש בלי קשר למה שהאמריקאים יתירו. העם הסורי מסרב לסגור שורות נגד האימפריאליזם המערבי. הצבא הטובח בו, עושה זאת בגיבוי איראני. אבל איראן איננה די חזקה, ומכאן הזיות הגבורה של שליטינו. המאניה של מנחם בגין מ-1982 נשכחה כבר: את המתים זוכרים רק שבורי הלב, וגם הם נעלמים עם הזמן.

נשארים קבלני השיפוץ, ושירה בציבור, ברגישות נוסטלגית למלחמות של פעם, כי היא המעניקה לנו את רגש הקדושה, ומנהיגים חדשים. אבל בתי הקברות של נתיני המעצמות הנופלות - נמלאים. אין הבדל בין מלחמת אזרחים למלחמה נגד השכן. הדמעות הן אותן דמעות.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו