בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצעוד עם שימבורסקה

טיול לילי במציאות ישראלית, בלוויית משוררת פולנייה אהובה

27תגובות

השעה היתה 02:00 לפנות בוקר, המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה הלכה לעולמה זה כבר, ולראשונה זה עידנים החלטתי לצעוד רגלית לבדי במעלה רחוב אלנבי המפוקפק לכיוון רחוב רוטשילד, פינת הפופיק של תל אביב. לא היה עלי די כסף מזומן למונית, מזג האוויר היה נאה, ורציתי להגות מעט בלקחים של משמרת לילה מתישה ובמותה של יוצרת אהובה. לא חששתי, כי הרחוב היה מוכר ומואר, והתנועה בכביש ערה.

אבל אז הם באו. כמו במסלול מכשולים של משחק מחשב לא מתוחכם מדי, הם יצאו מהחשיכה אחד אחד ואילצו אותי לחמוק מהם בכל פעם תוך כדי הליכה מהירה. פעם מימין ופעם משמאל, פעם בלהקה ופעם סולו, פעם בסמרטוטים של קבצן ופעם בחליפה של עובר אורח מהוגן. שישה בסך הכל.

עשרים ושבע עצמות, שלושים וחמישה שרירים... יש בכל כרית של אצבעותינו החמש. הרי זה די והותר, כדי לכתוב את "מיין קמפף" או את "פו הדב".

אי-אף-פי

עשו לנו לייק לקבלת מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

הראשון התקרב אלי בעצלתיים בפינה די חשוכה, מבט מזוגג בעיניו, וידו פשוטה לפנים. הוא הסביר לי שהוא "הבן של זוהר ארגוב" ודרש שכר הולם בעבור התואר המכובד. קפאתי לרגע. הפטרתי במבוכה "אין לי כסף", חצי תקיף חצי מהוסס, והמשכתי מהר בדרך תוך כדי הגנבת מבטים מבוהלים לאחור.

ארבעים וארבעה, חיים בחרדה מתמדת מישהו או ממשהו... יותר ממחצית, בוודאי, אכזריים בכורח הנסיבות.

הנרקומן השני היה ישיר יותר, וגם הוא לא הקפיד לשמור על המרחב האישי שלי כמקובל בציבור. "את מבינה אנגלית?" הוא התקרב, "לא", עניתי בחופזה, "אז עברית?" "לא", ושוב הגברתי את קצב ההליכה בתוספת ניסיון נואש להפגין קשיחות תוך כדי צעידה.

לא החלומות מטורפים, המציאות מטורפת, ולו בשל העקשנות שבה היא נאחזת ברצף האירועים.

אחריהם הופיע מבחן האוטו המצפצף. שבע פעמים נוסעיו השיכורים צפרו לי, מאטים במכוון את קצב הנסיעה, כשהם צועקים מהחלון תיאורים מפורטים של איברים שונים בגופי ומלווים את המיצג הלילי בשריקות עליזות. בשלב הזה משהו בי התקומם וביקש להשיב מלחמה. "תודעה יוצרת מציאות", סיננתי לעצמי, והחלטתי להפסיק להתנהג כמו קורבן ולהגן על זכותי להלך ברחוב בבטחה - ממש כמו הגברים סביבי, על המדרכה ממול, שלא הנידו עפעף למראה ההילולה. קראתי לכל גיבורות המגדר לבוא ולהגן עלי, לתת לי אומץ להשיב, אבל דה בובואר, באטלר ואיריגארי היו עסוקות כנראה כולן בהלוויה השמימית של שימבורסקה, ולא שעו לקריאה. אז המשכתי ללכת בשתיקה.

מזל שהיה שם יער. מזל שלא היו עצים. מזל שמסילה, וו, קורה, בלם, מסגרת, סיבוב, מילימטר, שנייה. מזל שקש צף על המים.

"תצחקי קצת", דרש הרביעי, אחרי שלא עניתי בנימוס לשאלתו "תינשאי לי, יא בת זונה?"

אל תיקחו בדחנים לחלל, אני מיטיבה לייעץ. ארבעה-עשר כוכבי לכת מתים, כוכבי שביט אחדים, שני כוכבים, וכבר בדרך לשלישי הבדחנים יאבדו את חוש ההומור. החלל הוא כפי שהוא, כלומר מושלם. הבדחנים לא יסלחו לו על כך לעולם.

בשלב הזה כבר איבדתי לגמרי את הסבלנות. ההליכה ברחוב, אקט שגרתי מעין כמוהו, הפכה לסיוט לילי מורט עצבים. ונדמה היה שלאיש מסביבי לא אכפת. זה לא חדש, חשוב או מעניין. סתם עוד לילה. סתם עוד אשה. לא משהו חריג - שגרת ההטרדה. לכן, אולי, התפרצתי לבסוף בצעקות דווקא על הבחור החמישי, כששאל אותי בנחמדות יחסית "מה נשמע?"

אפילו הטובים באדם מוכרחים לכרסם, לעכל, דבר מה הרוג. למען לא יחדל לפעום לבם הרגיש... מי שרצה לשמוח בעולם, ניצב בפני משימה בלתי אפשרית. טיפשות אינה מצחיקה. חוכמה אינה עליזה.

ובפעם השישית, ממש ליד הבית, הפכתי לגמרי אדישה. והם יצאו לכיווני, חבורה שמחה, היישר מתוך הבר הכי אופנתי בשכונה. "מה יש לך, משוגעת, את לא יכולה לענות לי?" הטיח אחד מהם בכעס. לא ממש הסתכלתי מי, ולא ממש שמעתי מה. הייתי קבורה עמוק במכשיר הסלולרי, תרה במרחבי גוגל אחרי פזמון:

אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית. כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם, הם מעשים פוליטיים.

כל קטעי השירה במאמר הם מאת ויסלבה שימבורסקה, בתרגומו של רפי וייכרט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו