בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כלואים בזיכרון השואה

106תגובות

בסיקור המוגזם והאקסטטי של מינוי תא"ל אמיר אשל למפקד חיל האוויר, הובלט מאוד חלקו במטס האף-15 בשמי אושוויץ. יעף ראווה, שבמסגרתו הוביל אשל ב-2003 שלושה מטוסי תקיפה מתקדמים לגיחה מעל חורבות מחנה ההשמדה, הוצג כגולת הכותרת של שירותו הצבאי. לכאורה, עדות לתודעת עבר מפותחת של עם, שרק לאחרונה התפרסם כי 98% מבניו רואים בזיכרון השואה את העיקרון המנחה החשוב ביותר בקיומו הלאומי; בפועל, גרוטסקה היסטורית שנויה במחלוקת, וגם תזכורת לאופן שבו מתבוננים מרבית הישראלים בהיסטוריה האירופית - כמו דרך קשית צרה, שנעוצה רק בשואה. קשה להאשים אותם, בהתחשב בממדי הטראומה, אבל הם מחמיצים חלק גדול מהתמונה.

בספרי ההיסטוריה לא יצוינו השנה רק 70 שנים לוועידת ואנזה, המסמנת את ניסוח "הפתרון הסופי" ותחילת ההשמדה השיטתית. 1942 מסמלת גם את השנה שבה בלמו בעלות הברית את המומנטום של הוורמאכט. מכאן והלאה התהפכה הקערה, והונחו בהדרגה היסודות לסדר הבתר-מלחמתי שעל פיו התנהלה אירופה עד כה. ייתכן שמדובר בסדר ישן, על סף התמוטטות. הלהבות שהשתוללו השבוע באתונה עלולות להתפשט גם לשכנות דרומיות אחרות, בבחינת "יוון תחילה".

בתרחיש קודר אך לא משולל יסוד, תיזכר 2012 כשנת קריסה פנימה של היבשת, הפעם לא בנסיבות צבאיות אלא בהקשרים כלכליים-חברתיים. אגב, הייאוש האמיתי מתחולל בכלל בפריפריה, הרחק מהעין התקשורתית. מי שביקרו לאחרונה ביוון, וגם בפורטוגל, מדווחים על ערי שדה מוגפות ועיירות רפאים נטולות תקווה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

מי שחילצה את מערב היבשת מהריסות מלחמת העולם השנייה היתה במידה רבה אמריקה, באמצעות תוכנית מרשל השאפתנית. שמה הרשמי היה "התוכנית להבראת אירופה". העיקרון המנחה היה החלפת כוח צבאי בתשתית כלכלית ודמוקרטית, עם תמריצים לשיתוף פעולה וערבות הדדית. במונחים שווי ערך להיום, הזרימה ארה"ב ליבשת כמאה מיליארד דולר. הנשיא הארי טרומן ומזכיר המדינה שלו ג'ורג' מרשל התמודדו אז עם קונגרס בדלני שנשלט על ידי רוב רפובליקאי. רק באפריל 1948, שלוש שנים אחרי תום המלחמה, יצא המהלך לדרכו.

אלא שארה"ב של ברק אובמה, גם אם ייבחר לכהונה שנייה, לא תוכל להושיע הפעם את אירופה. סובלנות הציבור האמריקאי למדיניות חוץ פעילה נשחקה עד דק בהרפתקאות המופקרות באפגניסטאן ובעיראק, ואמריקה שקועה במשבר משל עצמה. הישגי השיקום הגדולים ביותר של תוכנית מרשל נרשמו בזמנו בגרמניה. באירוניה היסטורית מהדהדת, נתפשת כעת ברלין כמובילת המאמץ של גוש היורו להצלת היבשת. בשנה האחרונה חורקים הגרמנים שיניים, מהססים אם למלא את התפקיד עד הסוף. ביוון הם נתפשים זה כבר כבוס האמיתי, משהו בין גננת לנאמן של מפעל בפירוק. זה סיפור טעון. בשבוע שעבר נועדתי בירושלים עם משפטנים ומומחים אזרחיים שכללו נציגים גרמנים ויוונים. המתח ביניהם ריחף באוויר.

כותרת ראשית ב"הארץ" בישרה השבוע, כי "לגרמניה אין משאבים לאתר ולתפוס פושעים נאציים". טוב שכך - משפטו של ג'ון דמיאניוק אשתקד היה פארסה. אין טעם שגרמנים ירדפו אחרי פושעי מלחמה בני 90, וגם לא שישראלים ירחפו בשמי אושוויץ. חשוב ללמוד מהעבר, אבל האתגרים האמיתיים נמצאים בהווה ובעתיד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו