בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדמוניזציה של עובדי הרכבת

83תגובות

כמו מן מהשמים נפלה גילה אדרעי, יו"ר ועד עובדי הרכבת, לחיקם של חסידי ההפרטה והקפיטליזם האגרסיבי - הדת הכלכלית השולטת בישראל בעשורים האחרונים. מי שרואים בעבודה המאורגנת התגשמות של סיוט (במאמרים שהתפרסמו בימים האחרונים תוארו ועדי העובדים כ"חזירים" וכ"סרטן ארגוני קטלני") קיבלו, בחינם, דמות ססגונית וחמת מזג, שנראית כאילו נחטפה מגלריית הדמויות של "ארץ נהדרת". "הנה - זה המחיר של העבודה המאורגנת", מוחאים כפיים בהנאה נאמני הליברליזם התאצ'ריסטי, "רציתם ועד? קיבלתם את גילה אדרעי".

ידיה של אדרעי אינן נקיות, וברור שאת המלחמה שהיא מנהלת אפשר לנהל בדרך ובסגנון אחרים. אבל הדמוניזציה שנעשית לה חרגה כבר מזמן מביקורת קונקרטית ונהפכה לאמצעי ניגוח כללי בנושא בעל השלכות עמוקות יותר; ההשמצות שסופגת אדרעי הן נדבך נוסף בתהליך הדה-לגיטימציה שעוברת העבודה המאורגנת בישראל, ושהחלה הרבה לפני שאדרעי עצרה רכבות.

בעשורים האחרונים הופרטו נכסים ישראליים ציבוריים רבים, איגודים נשברו וחוזים קיבוציים הועלמו לצמיתות. בעלי הון ופקידי ממשל עשו זה עם זה עסקים, וסילקו את העובדים מהמשוואה הקובעת את ניהול הארגון וחלוקת המשאבים. חלק מאותם ועדי עובדים מושמצים אכן חיפו במשך שנים על כשלים מערכתיים ומנגנונים מסואבים, כאלה שמובילים את יוון בימים אלה אל עברי פי פחת. אבל המציאות שלאחר ההפרטה ושבירת האיגודים לא נראית טוב יותר. מרבית העובדים הצעירים בישראל - כוח העבודה שנושא על כתפיו את נטל המס והזנת קרנות הפנסיה - אינם מאוגדים ואין להם זכויות והגנות מעבר לאלה המינימליות הקבועות בחוק. הוועדים הגדולים ששרדו מגינים בעיקר על העובדים הוותיקים מ"דור א'" - שמספרם הולך ומתמעט וגילם קרוב לגיל הפנסיה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

הצעירים הבלתי מיוצגים החלו לשאול הקיץ שאלות. למשל, איך זה שהשוק החופשי, זירת האפשרויות הבלתי מוגבלות, שבה הובטח להם תגמול על כישרון, חריצות ויוזמה - לא מאפשר להם להתפרנס בכבוד, לחסוך ולהתקדם.

על אף הפיתוי לראות בוועדים חבורת בריונים שיושבת על השאלטר ופוגעת באזרחים חפים מפשע, אי אפשר להתעלם מכך שדווקא הם אלה שהצליחו ליצור ניידות חברתית ומעמד בינוני ישראלי רחב. עובדי הנמלים, חברת החשמל, מקורות, התעשיות הביטחוניות וגופים מושמצים נוספים אחרים, הצליחו, באמצעות ההתארגנות, להתפרנס בכבוד, להפריש למדינה מסים מכובדים ולחסוך כסף למען עתיד ילדיהם. אין בכך שום פסול; אפשר רק להצר על כך שאחרים, שעבדו ועובדים בעיקר למען רווחת ראשי הפירמידה, לא נהנים מאותם תנאים. לולא הוועדים ומדיניות התעסוקה הסוציאלית שאיפיינה את מדינת ישראל בעשוריה הראשונים, היינו מוצאים את עצמנו עם אוליגרכיה מצומצמת וריכוזית עוד יותר מזו הקיימת היום.

שבירת העבודה המאורגנת גרועה לא פחות מוועד בריוני. היא פוגעת באזרחים בצורה עמוקה ואנושה בהרבה מעיכוב של שעתיים ברכבת. היא משמשת מצע לעבדות מודרנית, מנציחה מעמדות כלכליים ומונעת ניידות חברתית.

להאשים את גילה אדרעי בתחלואי שוק העבודה הישראלי - זה קל מדי. לשפר את מצב העובדים הישראלים משלמי המסים - זו כבר עבודה קשה הרבה יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו