בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסק זמן תאגידי

56תגובות

מחאה חדשה תופסת תאוצה, והפעם במרכז חטיף "פסק זמן", שמחירו בישראל יותר מכפול מזה שבארה"ב ובאנגליה. המחאה היא נגד שטראוס, תאגיד מונופוליסטי בתחום השוקולד והקפה שמונע יבוא של מתחרים. רק 16.5% מהציבור קונים את החטיף בחנויות מכולת, שהולכות ונסגרות תחת המכבש של רשתות השיווק. 46% קונים אותו ברשתות השיווק, הגדולה שבהן שופרסל, שבקיץ מחה הציבור נגד מחיריה הגבוהים. שופרסל היא בבעלות נוחי דנקנר, שיש לו עוד המון חברות ודירקטוריונים, באחד מהם יושבת אחותה של המנכ"לית החדשה של בנק לאומי, שבכלל הלווה לדנקנר המון כסף. מבולבלים? איך לא.

הפרופ' רוברט רייך מאוניברסיטת ברקלי פירסם באחרונה ב"ניו יורק טיימס" גרף שחושף תופעה מדהימה: בארה"ב בשנים 1947-1979 היתה עלייה גדולה בפריון העובדים (119%), ובמקביל עלייה בשכר (86% בממוצע). ואז, בין 79' ל-2009 נמשכה העלייה בפריון (80%), אבל כמעט ללא עלייה בשכר (7.5%). לאן הלך הכסף? ל-5% בלבד מאוכלוסיית ארה"ב, שאחראים היום ל-37% מהצריכה.

חמישה האחוזים האלה (למעשה חצי מהם, הגברים) הם בעלי הבית של כל השאר. בעשורים האלה נוצרו התאגידים, היצורים הכלכליים האלה שעושים "התייעלות" ו"קונסולידציה", קונים את העסקים הקטנים ואת אלה שהיו הבעלים שלהם, ומשלמים להם משכורות ההולכות וקטנות; מעבירים את הייצור למדינות שבהן אפשר לשלם משכורות עוד יותר קטנות, הופכים למפלצות בסדר גודל של מדינות, מפעילים לחצים עצומים על הפוליטיקאים, משלמים פחות ופחות מסים, מחזיקים ביותר ויותר עסקים ונכסים ומרסקים את העובדות/ים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

עד רגע מסוים הגדילה וההתייעלות עבדו אולי לטובתנו: מחירים יותר נמוכים, מבחר יותר גדול, "חוויית קנייה" ו"נוחות" נהדרות. אבל היום התאגידים עסוקים בעיקר בלהפעיל עלינו מניפולציות שגורמות לנו לקנות הרבה יותר מדי, לשלם יותר, ובעיקר, להיות תלויים בהם ולהשתכר פחות ופחות.

הבעיה הכלכלית היא הבעיה הקטנה שלנו. הבעיה המהותית היא שהמבנה של הקונגלומרטים העצומים גרם לכך שרק מעטות ומעטים מאתנו הם בעלי הבית. רובנו המכריע עובדים אצל מישהו, בתנאי עבדות יותר או פחות. עבדות, כי אין לנו אפשרות לעבוד אצל עצמנו, כי בכל רגע מישהו מאיים לקנות אותנו, מבחירה שהיא לגמרי לא חופשית. כי כשיש כל כך מעט בעלי בית אין באמת דמוקרטיה; מה זה משנה למי נצביע אם יש כמה אנשים שאחר כך סוגרים אתם הכל. כי כשיש כל כך מעט בעלי בית, יש תו תקן אחד בלבד בתרבות, בטלוויזיה, בפרסום; וכולנו נדרשים להתיישר לפיו, או שלא נהיה.

לכן, השינוי הנדרש אינו "רק" פירוק הפירמידות והפרדה בין נכסים ריאליים ונכסים פיננסיים. השינוי הנדרש הוא פירוק הקונגלומרטים הענקיים בכלל: חזרה לחברות קטנות ובינוניות, שיאפשרו מגוון, שיאפשרו גם למעמד הביניים לצבור נכסים, שיאפשרו את כבוד האדם וחירותו וגם תחרות. השינוי הנדרש הוא פירוק האידיאל של ה"גדול יותר", מעבר ממיתוס ה"צמיחה" לשגשוג ללא צמיחה, במילותיו של הפרופ' טים ג'קסון.

כשמתברר שקשריה של מנכ"לית בנק לאומי החדשה - והמצוינת, אני בטוחה - עם בעלי הבית האלה מקשים עליה לפעול בלי ניגודי עניינים, זאת הזדמנות טובה לראות שבנקים גדולים נותנים כסף גדול (שלנו!) לגברים עם עיניים גדולות שרוצים להיות בעלי בית גדולים. בנקים פחות גדולים יוכלו פחות "למנף", כלומר לסכן, את הכסף שלנו. אם בעבר היה נדמה שבגופים גדולים הסיכון קטן, היום ברור שכדי להקטין סיכונים חייבים פיזור. בנק לאומי הוא היום בבעלות המדינה, בעלות שלנו - הזדמנות מצוינת להתחיל את התהליך הזה; לאפשר לרקפת רוסק עמינח לעשות היסטוריה ולפרק אותו לשניים-שלושה בנקים בינוניים, שלשם שינוי יעבדו בשביל האזרחיות והאזרחים בדרך להיות בעלי הבית של עצמנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו