בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה ליהדות החילונית

116תגובות

במאמר שנכתב בעקבות הסקר שהראה על התחזקות של המגמות הדתיות בחברה הישראלית, הציע אסף ענברי לחילונים להניח לישראליות, "זהות אזרחית סתמית במובן התל אביבי של המלה", ולחזור ליהדות כעיסוק אינטלקטואלי ורוחני חי וכשורש של זהותם ("אין רוב חילוני", מוסף הארץ, 27.1). לדבריו, לא תתאפשר אפילו פוליטיקה משמעותית, שאינה נטועה ב"תודעה חברתית המעוגנת במושגי הצדק החברתי של התנ"ך, ברגישות הקהילתית של חז"ל ובהלכות הצדקה של הרמב"ם".

מדכדכת מעט ההתעלמות של ענברי מהלאומיות הציונית החילונית, שתמיד תפשה את עצמה כחלק מהרצף היהודי. האם הקמת מדינת ישראל איננה מהלך יהודי? האם נס קימומה של הציביליזציה העברית החדשה, מהחייאת הלשון ועד הספרות והאמנות, יכול להיות מובן במנותק מהקשר יהודי? ודאי שלא. ובכל זאת ראוי לבחון ברצינות את ההצעה.

ענברי טוען שהקרע המהפכני שיצרה ההשכלה היהודית בין החילוניות לבין הדת, קרע שעמד ביסוד הציונות והציב בחירה מייסרת בפני אנשים כחיים נחמן ביאליק בשיריו, כמו בפני היוצאים בשאלה והחוזרים בתשובה בימינו - קרע זה אינו מחויב המציאות. כבני אדם אינדיווידואלים וכקהילה לאומית, גם במאה ה-21 אפשר לנהל חיים שיינקו את משמעותם מ"ארון הספרים היהודי", שנחתם לפני מאות רבות, על התיאולוגיה, ההלכות, הטקסים והסמלים שלו, תוך חידוש ואינטרפרטציה מתמידים שלהם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

טוב עושה ענברי כשהוא מעמיד בסימן שאלה את הכרחיותו האינהרנטית של הקרע המודרני בין חילוניות ליהדות. אך דומה שהוא מרחיק לכת בהכחישו שהקרע הזה נבע ועודו נובע מבעייתיות ממשית. האם באמת יכול יהודי חילוני בן ימינו לקרוא בתלמוד באותה אינטימיות ותחושת רלוונטיות, כפי שקרא אבי סבו האדוק לפני מאה שנה? התשובה לכך אינה כה פשוטה.

במקביל לתהליכי ההתחרדות וההתקרבות לדת, ניכרת בשנים האחרונות גם בציבור החילוני פריחה של לימודי יהדות מסוגים שונים, מישיבות ובתי מדרש חילוניים ועד לימודי גמרא או פרשת השבוע בחברותא; מנהירה לתיקוני ליל שבועות ועד דיונים על חגי ישראל מפרספקטיבה חברתית, סביבתית או פמיניסטית.

הזדמנתי בשנים האחרונות לכמה אירועים כאלה וחלק ניכר מהם, מנקודת מבטי החילונית, נחוו בסופו של דבר כמו קיטש מאורגן. לא בטוח שהבעיה היתה בנושאים או באיכות הדוברים. הקושי קשור במתודות. מתודת הדרשה מכוונת להפיק משמעות מן הטקסט ולכן היא נוטה להיות מעוגלת ומתקתקה מדי, בניסיונות מאולצים יותר או פחות, למצוא את הלקח של הכתוב והקשר שלו לימינו.

גם דרשות מהסוג העדכני, כאלה שמחברות בין הרמב"ם, פרנץ קפקא וברי סחרוף ומוציאות מכולם מסקנה על קיומנו, אינן חפות מכך. חייבים לצאת מנקודת הנחה שלבניית סוכה או אכילת מצות יש משמעות רוחנית. ואולי אין להן משמעות? מתודת הלימוד בצוותא, עם כל נעימותה, לוקה בבעיה דומה: החגיגיות החמימה של "שבת אחים גם יחד" והשיח הפלפולי מזמינים לעתים קרובות מדי התייפייפות, ולעתים תכופות פחות מבט נוקב.

לכך מיתוספת ההסתכלות הרווחת על החומרים היהודיים כעל "אוצר", הסתכלות שמניחה שגנוז בהם משהו נסתר, שבהכרח כולם יפים, והיא מלווה בהאדרה יהודית אופיינית של הממד הטקסטואלי של החיים. אפשר להסכים שהמלה הכתובה חשובה מאוד, אך בעקבות הציונות כדאי גם להאמין שלחיות ולעבוד כאן, לארגן הפגנה ואפילו לשבת בבית קפה בתל אביב, הם מימוש לא פחות שלם של היהודיות.

הכתבים הקאנוניים של היהדות משקפים את הרציפות של העם היהודי. הם התשתית הלשונית של העברית וגלומים בהם רעיונות פילוסופיים והישגים ספרותיים נפלאים. כדאי לחילוני לקרוא ולהעמיק בהם ולהופכם לחלק מסוים מעולמו. אבל עליו לעשות זאת בדרכו: מוטב לבד, עם עניין בזהות אבל בלי אובססיה זהותית. בלי לחפש משמעות כל הזמן, מתוך ידיעה שעגלתו מלאה לגמרי גם בלי שיעשה זאת, ובהכרה שלפניו בכל זאת טקסטים שנכתבו בהקשר דתי ומקור הסמכות שלהם הוא האל. אין סיבה שגישה כזו תפחית מיופיה, משמעותה ועוצמתה של הקריאה בהם.

הכותב הוא פעיל שמאל וחוקר מוסיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו