בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על ההסתה נגד גילה אדרעי

תגובות

כהגדרתו המוצלחת של שמעון פרס, מחוז הבחירה היחיד של הישראלים הוא הטלוויזיה, שם גם צוירה גילה אדרעי כאויבת הציבור, ולא במקרה, שם נקברה מהפכת האוהלים. חזרנו לימי הרטינה המתוזמרת נגד שובתים. לפיכך, כדאי לקחת את התזמורת למקום קצת מרוחק, כדי לנסות ולהבין עד כמה אנחנו מעוקרי יכולת להתנגד, תלויים בעדריות ה"הסכמה הרחבה", כמו בפאניקות המוסריות, שהתקשורת מפמפמת משיקולים מסחריים.

תארו לכם את גילה אדרעי מתלוננת נגד בכיר במשרד התחבורה על הטרדה. היא היתה הופכת לג' מרכבת ישראל, קורבנותה היתה מתוארת במונחים נשגבים, וכותרות ראשיות היו הופכות אותנו למורדי אור, כביכול מטעם אחיותינו המדוכאות, ובאמת מטעם הרייטינג המציצני. צוות "יומן שישי" היה מקמט מצח. ג' היתה מצטרפת - במסגרת היבוא מאמריקה - לדימוי הפוריטני והריאקציוני של האשה כפצע מהלך, שצריך לגונן עליו ולהיזהר מפניו. דבר אין לדימוי הזה עם שחרור האשה. בדיוק להיפך. נכון שנשים מתפרנסות מהנישה הזאת, אבל נשים מתפרנסות גם מעיסוקים אחרים בעולם הגברי, עד ניהול בנקים.

העיקר בסיפור הבדוי על ג' הוא שהיינו שוב מתרגשים כעדר, מקבלים בתמורה את ראשו של דמון תורן, והמרץ המהפכני היה מתנקז, כמו דם מראש מותז, לביב באמצע הכיכר. כך לא זזנו, חרף מחאת הקיץ, ממקום הסולידריות הישן והטוב: עם אחד, אויב תורן ותודעה קורבנית.

השביתה ברכבת - שלב בניסיון לבלום את פשעי ההפרטה - העניקה לשלטון ולחסידי הקפיטליזם החזירי את האויב, גילה אדרעי: אשה, מזרחית, אם חד-הורית, יו"ר ועד עובדים, "אחר" ממש, וישראל הבורגנית עטה עליה כאילו לא סגדנו לפני תשעה חודשים לדפני ליף והפכנו אותה - מסביון עד ואדי ניסנס - לבתנו המורדת.

די להשוות את ההתנהגות הציבורית, המוסתת על נקלה באמצעות התקשורת (רובה נתונה בידי קפיטליסטים, המשמנים בכסף רב את דובריהם, ה"טאלנטים"), להתנהגות הציבור בעת שביתת רכבות בפאריס או באיטליה, כדי להבין משהו על ההתרחבות המהירה של העוני בארץ וגם על "חידת המחירים" הגבוהים אצלנו בהשוואה למערב. ל"חידה" יש תשובה פשוטה: הסולידריות החברתית שם ממוסדת, באמצעות איגודים מקצועיים. האיגוד המקצועי שומר על עצמאות יחסית של השכירים. הם אינם תלויים לגמרי ב"כוחות השוק". יש להם השפעה עליהם. למשל, מו"מ שנתי על השכר, שאצלנו מתקיים רק עם כמה ועדים חזקים (את האחרים פירקו מתוך אדישות גמורה של הציבור הרחב).

אבל יש עוד עניין בתרבות האיגודים המקצועיים שאסור לשכוח: הדיפרנציאציה בין "אנחנו" ו"הם", זו הדיפרנציאציה שישראל מכירה רק כאשר מדובר בחרדים, או באויבים מבחוץ. גילה אדרעי כבר לא תהיה גיבורת מעמד הפועלים ולא גיבורת הפמיניזם הישראלי. גם אילנה כהן מהסתדרות האחיות לא היתה לגיבורה כזאת. הסולידריות הישראלית זקוקה לקורבנות חסרי אונים: העם היהודי לדורותיו, המילואימניקים, אשה שנפגעה במעשה פלילי. כל היתר הוא תלוש המשכורת "שלנו" לעומת "שלהם", ועל החיץ הזה לא מדברים, על ההבדל בין המנקה של משרד הפרופסורית לפרופסורית. ודפני ליף? אה, היא בדיוק נסעה לדבר למען ישראל באנגליה. לא, המחאה לא נכשלה. היא פשוט הוכנסה לתלם חזק ממנה.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו