בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשה בשירותי הגברים

אנחנו לא סולחים למי שעשו מאתנו פליטים, אבל שוכחים שהיינו כאלה. החוקים שלנו דומים לחוקי המדינות שגירשו אותנו: אצלנו ואצלם הפליטים הם בעיה קיומית, בלי פנים ובלי זהות

14תגובות

לפני שבועיים נכנסה אשה צעירה לשירותי הגברים בדיזנגוף סנטר. שלושה גברים עמדו שם ופניהם אל הקיר. הרביעי, אני, היה בדרכו לברזייה. אף לא אחד מאתנו לא הסתכל לעברה, ולא הראה סימנים של אי נוחות. האשה, עובדת ניקיון שחורה (סומלית? סודאנית? אריתראית?) ניקתה סביב המשתנות ושטפה את הרצפה כאילו אשה בשירותי הגברים זה הדבר הכי מקובל בעולם.

המחשבה הראשונה היתה: ככה זה אצלם. שם, באפריקה, הם רגילים לזה, אין לי סיבה להרגיש שלא בנוח. המחשבה השנייה: ומה, בסודאן או בסומליה היה לה יותר טוב? עדיף כבר להיות שבע עם מטאטא בשירותי הגברים בדיזנגוף סנטר, מאשר רעב בלי כלום במדבר. אין לי סיבה להרגיש שלא בנוח.

מאוחר יותר באה המחשבה השלישית והכנה מכולן: האמת היא שלא אכפת לי. לא אכפת לי מי היא, לא אכפת לי איך הגיעה לכאן ולמה. לא רוצה לדעת אם יש לה משפחה וילדים ולא מעניין אותי איפה היא ישנה בלילה. כשעומדים מול הקיר בשירותים הציבוריים חושבים על אלף ואחד נושאים, הצרות של מנקה שחורה אינן אחד מהם.

הגברים בשירותים, יש להניח, היו גברים טובים וערכיים, אוהבי עמם ומולדתם ואוהבי אדם באשר הוא אדם. אבל אי אפשר היה שלא להבחין במעטה דק, שקוף וחזק, שעטף אותם. אין להכחיש: השריון הזה הוא גם חלק ממני. הוא עבה לא פחות מעור הקרנף של המחזאי אז'ן יונסקו, אבל קל ממנו ושקוף לגמרי. אפשר להתרחץ אתו וגם לישון אתו, הוא לא יורד בכביסה ולא נסדק בחום. להיפך, ככל שהזמן עובר הוא נעשה קשוח ואטום יותר, ובסופו של דבר הוא הופך לחלק מהגוף.

זהו עור רב שימושי. הוא מגן לא רק מפני עובדות ניקיון שחורות, אלא מכל פרט ששונה ממני ושייך לקבוצה גדולה ומאיימת. הוא יכול להיות כל אחד שאין לו פנים וביוגרפיה. הוא יכול להיות חרדי או ערבי, מחפש עבודה שהגיע מרצונו או פליט שהגיע בעל כורחו.

פליט הוא מי שנפלט מספינה טרופה בים סוער והושלך לחוף. הוא לא בוחר את החוף, הוא שמח שבכלל מצא אותו. לפני 70 שנה כתב נתן אלתרמן על פליט כזה. הוא היה "איש יהודי בן שש" המחפש חוף מבטחים: "ויגיע האיש אל גבול הונגריה/ וישיבוהו משם כבול/ ויגיע האיש אל גבול בולגריה/ ויכוהו שומרי הגבול", וכך הלאה, עד שבסופו של דבר הוא נואש ומרים ידיים: "וידע כי מושיע לו אין/ כי סביבו אבדון" (מתוך "הטור השביעי", הוצאת "דבר", 1948).

אנחנו יודעים מה זה אבדון, לנו לא צריך לספר מה זה להיות פליט. אנחנו לא סולחים למי שעשה מאתנו פליטים אבל שוכחים שהיינו כאלה. אנחנו זוכרים להיות מדינה, ולמדינה יש חוקים. החוקים דומים לחוקי המדינות שגירשו אותנו אז. החוקים הם שריון המגן על המדינה מפני המחלות של הפליטים, הלכלוך שלהם וחילול טוהר הגזע שלנו, אבל יש הבדל: אותנו גירשו והמדינות ההן גירשו.

לנו יש היסטוריה של פליטים ולהם יש היסטוריה של מגרשים. בהסברים אנחנו דומים: אצלנו ואצלם הפליטים הם "בעיה קיומית". לבעיה קיומית אין פנים ואין זהות. אי אפשר לדעת מיהו פליט ממלחמה ומי פליט מרעב. הפליט מציל את חייו ומשלם על כך באובדן זהותו. הוא כבר לא מורה, טבח או עקרת בית, הוא חלק מגוש זר ומאיים.

המדינה פוחדת מגושים זרים ומאיימים, אבל המשתמש בשירותים לא פוגש גוש זר ומאיים אלא מנקה שחורה שאין לה זהות. אם היה יודע שהיא מורה במקצועה או מבשלת או אם לשלושה ילדים, היה השריון שלו נסדק והוא היה חש מאוד שלא בנוח. כולנו, בסך הכל, אנשים טובים וערכיים, שחוששים מהבעיה הקיומית אבל מתביישים באטימות מול בעיה אנושית.

המדינה לא מתעסקת בפליטים כבעיה אנושית. בשבוע שעבר קראתי על מי שרואה בהם אנשים ולא פליטים. בלילה קר וגשום באו כמאה פליטים לבניין מד"א בתל אביב. שם הם קיבלו מיטות, שמיכות ואוכל חם. מי שדאגו לפליטים עשויים היו להיות נכדיו או ניניו של הפליט היהודי בן השש. ייתכן שאנשים טובים הצילו את הפליט הקטן. האנשים הטובים מגינת לוינסקי התייחסו לפליטים היום כמו שהאנשים הטובים התייחסו לפליט הקטן אז. והמדינה? המדינה מתייחסת לפליטים היום כמו שבולגריה והונגריה התייחסו אליהם אז.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו