בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניצחונו של מהפכן

8תגובות

בפסק הדין הדרמטי שנתן בג"ץ לפני שלושה ימים, שבו פסל את חוק טל בנימוק שאינו שוויוני ואינו מידתי, ניתן לשמוע את קולו המהדהד של שופט אחד שלא ישב בהרכב - אהרן ברק. ברק התחיל את הקריירה שלו כמומחה למשפט אזרחי וכמרצה לדיני נזיקין ודיני שטרות. אלא שלאחר שהתמנה לבית המשפט העליון בשנת 1978, בגיל 42 בלבד, הבין שכלי העבודה החשוב ביותר לשופט בבית המשפט העליון הוא המשפט החוקתי, וכי בענף זה טמונים הזרעים שבאמצעותם יהיה ניתן לשנות את המשפט הישראלי.

בדומה לתלמיד ישיבה ש"תורתו אומנותו", ברק ישב ולמד את המשפט החוקתי כפי שלא עשה אף שופט אחר מעולם. בדרך לגיבוש השקפת עולמו פיתח תורת פרשנות חדשה, ולאחר ששאל רעיונות מחוקותיהן של מדינות שונות - ארצות הברית, קנדה, גרמניה ודרום אפריקה - פיתח משפט חוקתי מקורי. לא לשם שמים נעשו הדברים, אלא כדי ליצור כלי עבודה שיפוטי בידי השופטים היושבים בירושלים לשם קידום רעיון זכויות האדם.

בשנת 1992, כאשר נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היה נדמה למומחי המשפט החוקתי המקומיים, לרבות מרצים למשפט חוקתי באוניברסיטאות, כי מדובר בחוק סמלי, רעוע ותלוי על בלימה. החוק היה קצר, לא משוריין, ולא עיגן במפורש זכויות בסיסיות שונות. בייחוד נעדרה מחוק יסוד זה הזכות לשוויון. ברק הודה כי החוקה הישראלית (כלומר, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) היא נכה ולוקה בחסר, אך בה בעת הצהיר כי מדובר ב"מהפכה חוקתית", וקבע כי החוקה הישראלית דומה ל"ספינה לא גמורה שממשיכים לבנותה בלב ים".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

הבנאי החרוץ היה כמובן הוא עצמו. בהתאם להשקפתו שאת "החכה יש לזרוק רחוק ככל שניתן", קבע ברק כבר לפני שנים רבות, כי זכויות המסגרת לכבוד ולחירות שבחוק היסוד, כוללות למעשה גם את הזכות לשוויון. "החוק", כך טען, "חכם ממחוקקיו". להשקפתו, לא ניתן לדמיין חוקה המעגנת את זכויות האדם ללא עיגון של עקרון השוויון. קביעה דרמטית זו הותקפה בחריפות על ידי חברי כנסת (ומומחים למשפט), בעיקר לנוכח העובדה, שעקרון השוויון לא נשכח, אלא הוצא במפורש מחוק היסוד בתהליך החקיקה, וזאת בתמורה לתמיכה בחוק מצד סיעות דתיות וחרדיות בכנסת (המפד"ל וש"ס).

הסיעות החרדיות צפו גם הן למרחוק, וראו בעיקר את הסכנה. עקרון השוויון שאותו התעקשו להוציא מהחוקה הישראלית מבעד לדלת הראשית, הוכנס בחזרה להיכל דרך החלון על ידי הפרשנות של ברק. על בסיס פרשנות זו פסלו ששת שופטי הרוב, לאחר 20 שנה, את החוק שהיה לבבת עינה של החברה החרדית - החוק המאפשר שלא לגייס תלמידים שתורתם אומנותם.

פסק הדין של ששת שופטי הרוב הוא ניצחון מתוק וחשוב למורשת של ברק. האם דעת המיעוט בפסק הדין, בעיקר זו של השופט אשר גרוניס, מסמנת נסיגה מסוימת ממורשתו? קשה להשיב. אך כאן נוכל להתנחם בדבריו של יצחק בן אהרון, שנאמרו על מהפכה אחרת: "מהפכות לא מתות, הן נספגות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו