בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם בכלל נהיה קיימים

7תגובות

לא בית ספר, מפעל. משרד החינוך שם למורים בבתי הספר שעון נוכחות. גם משרד החינוך רוצה להיות יעיל. כמה שאנחנו טובים ברעיונות יעילים. ככה נהיה כמו אירופה. אירופה היא סמל היעילות. הבעיה היא שהיעילות שלנו, כמו באיזה סיטקום אמריקאי, תמיד עקומה, תמיד נופלת במקום הלא נכון. לעתים קרובות מדי ההחלטות שמדברות על "יעילות" נראות כמו התחמקות מפתרון יצירתי. הנה, יש לנו שעון. ככה יהיה אפשר לתגמל כל מורה בדיוק לפי זמן העבודה שלו. לא יהיו חריגות, המורים יפסיקו להתלונן על זה שהם עובדים הרבה שעות בבית. מה שעשיתם עד היום בבית, אומרים להם, תעשו עכשיו בבית הספר. בסוף היום תחתימו כרטיס.

מה המשמעות של חיוב המורה להחתים כרטיס? המורה נהפך לפועל. פס הייצור הוא חינוך הילדים. מי המוצרים? הילדים עצמם. מה זה אומר, להגדיר את המורה כפועל ואת התלמיד כמוצר? שמחוץ לשעות העבודה החתומות על הכרטיס אין לצפות לשום קשר ביניהם. למשל, האם מותר להורה להתקשר למורה של הילד שלו בשעות הערב? או האם מותר לצפות ממורה שכבר החתים את הכרטיס שלו ופתאום רואה שני תלמידים רבים בחצר, להתערב, להשקיע זמן, להבין מה קרה ולנסות לפתור את הבעיה? לא. הרי המורה (הפועל) כבר סיים את העבודה, הוא חתם על כרטיס. זו כבר לא המשמרת שלו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

נמרוד גליקמן

למורים עם "ראש קטן" השעון הזה מועיל. הם ממלאים את החובות שלהם בבית הספר, מקבלים יותר כסף והולכים הביתה. מי נדפק? אלה שרואים במקצוע ההוראה יותר מסתם עבודה במפעל או במשרד, אלה שרואים בו שליחות: הם יישארו עוד זמן בבית הספר (כדי להחתים את הכרטיס), וגם ימשיכו לעבוד בבית (טלפונים, הכנת מערכי שיעור מושקעים). ואז אתה (אני) שואל את עצמך, מה המורה המשקיע אמור להבין מזה? המסר מעגלי: דבר ראשון, משרד החינוך לא מאמין למורה שהוא עובד גם מחוץ לבית הספר. למה "לא מאמין"? אחרת לא היו שמים שעון. דבר שני, "ראש קטן" הרבה יותר משתלם. מי שבכל זאת רוצה להיות "ראש גדול" יעשה את זה בזמנו הפנוי. אף אחד לא יתגמל אותו על כך. למה לא? כי משרד החינוך לא מאמין לו שהוא כזה. מה זה בעצם אומר על מערכת החינוך?

הערה על הדיון סביב הנושא האיראני. הציבור הישראלי נשחק מהדיון על הגרעין האיראני. בעצם, הוא לא נשחק מהדיון עצמו, אלא מאי-הוודאות. אי ודאות לאורך זמן. מה היא אי-הוודאות? האם ישראל תהיה קיימת מחר או לא. מה תגובת הציבור הישראלי לאי הוודאות? בריחה. לא להתעסק בשום דבר. לא בריחה פיסית, בריחה תודעתית. התחושה היא כאילו הציבור עוצם עיניים, סותם את האף ומחכה לשמוע אם תיפול פצצה או לא. ככה התקשורת משקפת בעבורו את השאלה: כן (להיות), או לא (לחדול). הוא אומר עזבו אותי מכיבוש, מצב כלכלי, שחיתות, הטרדות מיניות, גזענות. זה לאחר כך, אחרי שנדע אם בכלל נהיה קיימים. עכשיו נטפל רק במה שחייבים עכשיו. הספק הזה, המכרסם, הפרימיטיבי, המועצם, הוא כלי שליטה מצוין. השלטון הישראלי (ממשלה, צבא) לא מחמיץ שום הזדמנות להשתמש בו. אני נזכר במשפט ששם נסים אלוני בפיו של זום, ראש הממשלה הערמומי במחזהו "בגדי המלך": "עם כל כלי התקשורת ואמצעי הפרסום, למציאות יש קשר כל כך קלוש עם החיים".

אי-פי

yair.assulin@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו