בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נתניהו נוטע עץ עם כיפה? לא זו הבעיה

יש לגרום לכך שהישראליות החדשה לא תהיה דורסנית בדיוק כמו זו הישנה, זו של "כור ההיתוך". תגובה לאורי משגב

25תגובות

אורי משגב קובל על כך שבניגוד לחגיגות ט"ו בשבט בילדותו בקיבוץ, בנטיעת עצים בחג האחרון נראו ראש הממשלה ואישי ציבור אחרים בכיפות לראשיהם ("התכווצות הישראליות", "הארץ" 21.2). ולמה, הוא תוהה, המפקד המיועד של חיל האוויר רץ אחרי מינויו להטמנה מתוקשרת של פתק בכותל המערבי?

אני לא מתלהבת יותר ממשגב מהכיפה והכותל בהקשרים שעליהם דיבר. אבל בהמשך הוא כותב: "אל מול השעטה הלאומית הזאת אל הכיפה והתפילה, מצטמקת הישראליות, משתתקת ומשותקת... מה נותר מהניסיון השאפתני והאמיץ לייצר כאן אלכימיה של לאומיות אזרחית, תרבותית ומעשית?"

האומנם הישראליות של משגב, שלא לומר "שלנו", היא הישראליות היחידה, ה"נכונה"? האומנם אותו "ניסיון שאפתני ואמיץ לייצר כאן אלכימיה של לאומיות אזרחית, תרבותית ומעשית" אינו אלא הגדרה אחרת לכור ההיתוך המושמץ כל כך ובצדק? אותו ניסיון ליצור כאן אדם ישראלי חדש, תוך מחיקת תרבויות וזהויות ושפות של בני אדם שבאו לכאן ממקומות שונים?

המפעל ההוא, המרשים כשלעצמו, גבה מחיר כבד ובוודאי כיום, כשאיננו עוד יישוב בהקמה אלא מדינה חזקה, הגעגוע ל"אלכימיה" הזאת בעייתי, בלשון המעטה. האם לא אפשר היה כבר להבין, שההתעלמות ממסורות מגוונות והניסיון לכפות על קבוצות אוכלוסייה שונות את מה שקבוצה אחת, הגמונית בעבר, קבעה שהוא האתוס הישראלי - במקרה הזה חילוני ואשכנזי - אינם הרעיון הטוב ביותר לחברה שחיה כאן?

דרור ארצי, קק"ל

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

יש עכשיו בארץ תחושה של מלחמת תרבות. אולי אף יותר מאחת. יהיו שיאמרו כי במצב הזה, כשערכי דמוקרטיה ושוויון נתונים בסכנה, גישה רב-תרבותית היא סוג של מותרות. אבל דווקא הגישה של כור ההיתוך היא שהובילה אותנו למצב הנוכחי. היא הביאה, למשל, למחיקה תרבותית של המסורת שהביאו עמם רבים מהיהודים שבאו מארצות ערב, שכללה במידה רבה יהדות מתונה וסובלנית הרבה יותר מזו הנהוגה כאן כיום; זו שמשגב מכנה "יהודיות".

למעשה, גם בשנות ה-70 או ה-80, כשמשגב חגג את ט"ו בשבט בילדותו בקיבוץ, האתוס שהוא מציג לא היה משותף לרוב הציבור הישראלי. הוא רק נחשב למרכזי, הוא יוצג בשלטון ודחק הצדה זרמים אחרים. אלה, כנהוג בדמוקרטיה, תבעו עם השנים את חלקם בעוגה הישראלית.

חלק מההשלכות לא מוצאות חן גם בעיני, ובראשן הניסיון של קבוצות חרדיות להצר את צעדיהן של נשים ולסלקן מהמרחב הציבורי. אבל הציבור החילוני, המבקש להמשיך להשתתף בעיצוב פניה של החברה, לא ייצא נשכר מקינות על מה שהיה וחלף. זמן ההגמוניה שלו חלף לבלי שוב, וכנראה טוב שכך. הלאומנות, השחיתות, הפגיעה בזכויות אדם, בייחוד בערבים ובנשים - גם הן איפיינו את 30 שנות המדינה הראשונות.

השאלה היא מה האלטרנטיבה. האם היא חייבת ללבוש את דמותו של אביגדור ליברמן, למשל? האם נדונו להיות כובשים, שונאי זרים, רומסים את האחר? האם דבקות בדת, למי שבוחרים בכך, פירושה בהכרח דיכוי נשים?

המשימה הגדולה של מי שאינם רוצים בהתגשמות התחזית העגומה הזאת - חילונים ודתיים, ערבים ויהודים, נשים וגברים - היא למצוא דרך לקיים מדינה שהערך העליון בה הוא זכויות אדם. באשר הוא אדם: חילונית או דתי, פלסטיני או יהודייה, פליט או מהגרת עבודה.

המחאה החברתית של הקיץ בישרה טובות בעניין זה. סדר היום הביטחוניסטי השגור הוזז לרגע הצדה לטובת סדר יום אזרחי, המציב בראש הסולם את הדברים החשובים באמת: בריאות, חינוך, דיור, זכות לקיום בכבוד. זאת, למרות הניסיון המגוחך להימנע מ"פוליטיות", כאילו זה בכלל אפשרי. השאלה עתה היא מה יגבר - הכוחות הישנים, השוביניסטיים, המיליטריסטיים, הקפיטליסטיים, המעוניינים לשמר את הסדר המיטיב אתם, או האזרחיות והאזרחים מן השורה.

שאלה חשובה נוספת היא, אם הישראלים והישראליות יכירו בכך, שמעבר למחיר הקוטג' וה"פסק זמן" ושכר הדירה וגני הילדים - רובם דברים חשובים כשלעצמם - שינוי יסודי יבוא רק כשהמאבק לזכויות יתקיים בעבור כל מי שחי בארץ הזאת.

כי חשוב ששכר הדירה או המשכנתה לא יגרמו לי, ישראלית-יהודייה, לקרוס, ושהבת שלי תקבל חינוך ראוי; אבל חשוב לא פחות שישראלית-ערבייה הנוסעת לחו"ל, לא תושפל בנתב"ג דרך שגרה, שבני אדם לא יועסקו כעובדי קבלן בלי זכויות סוציאליות, שילדים ממוצא אתיופי וילדות חרדיות-מזרחיות לא יסבלו מאפליה במערכת החינוך ושילד של מהגרי עבודה לא יחיה באימת גירוש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו