בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך לא עצרו את זה

164תגובות

רק בשבת קראתי את מה שכתב דויד גרוסמן בעקבות הידיעה של חיים לוינסון מיום שישי הקודם על "שב"ח פצוע נזרק לצד הדרך - ומת". קראתי ושאלתי את עצמי, איך זה שלא חשבתי לכתוב על זה? הפרטים נראים מוכרים, וייתכן שקראתי. אבל גם ייתכן שהם פשוט דומים לפרטים במקרים אחרים של מפגשי צבא-מג"ב-משטרה עם עצירים פלסטינים.

גם אם קראתי וגם אם לא, עשיתי את הפעולה הלא לגמרי מודעת: להעיף את זה מהראש, לסלק, להדוף. כי מי יכולה לעמוד בזה.

את רואה את הכותרת הזאת, את יודעת שזה נורא, את יודעת שאין לך מה לעשות עם זה או נגד זה, חוסר האונים מוציא אותך מדעתך, והנשמה פשוט חותכת דרך כל זה ובלי דיון מיותר הודפת וממשיכה הלאה.

כי באמת, מה הטעם? אמש השתתפתי בפנל של יוזמת ז'נווה תחת הכותרת "לאן נעלם השלום?" והרי השלום לא היה כאן מעולם. אז מה אם עם שלם נאנק תחת הכיבוש שלנו, אז מה אם אנחנו הולכים ונשחקים תחת הכיבוש שלנו, והציבור מפגין כבר ארבעים שנה בהמונים הולכים ופוחתים נגד הכיבוש, בעד הסכם, בעד שלום. אז מה אם כבר ארבעים שנה רבים וטובים כותבים ומתריעים על הסכנות והסיכויים; מבחינה מדינית, מבחינה מוסרית, מבחינה הישרדותית.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

נכון, בנימין נתניהו הביא את המצב לקיצוניות; אבל האמת היא, שגם לפניו, פרט ליצחק רבין, כל ראשי הממשלה, אם ניהלו משא ומתן עם הפלסטינים, עשו זאת מעמדה של "לא מוכרחים". יסתייע - טוב, לא יסתייע - גם טוב. התחושה הזאת, של הסכם שלום כמותרות, מגיעה עד כדי כך, שלראשונה מאז הכיבוש אף לא אחת מהמפלגות אינה מרימה בכלל את דגל פתרון הסכסוך; גם לא מפלגת העבודה, שמבחינה היסטורית היתה, בעיקרון לפחות, מובילת המחנה הזה.

ואז בבוקר את קמה ומגלה גם, שרפורמת הבנייה שנתניהו הכריז עליה לפני שנה וחצי, כשמצוקת הדיור רק התחילה לתפוס תאוצה, היא אכן רעה רעה רעה, כמו שציפו שתהיה. היא מגבילה את היכולת של אזרחים להתנגד לפרויקטים שמזיקים להם, מצמצמת את האפשרות לקבל פיצוי עליהם, מאפשרת ביתר קלות הפקעת קרקעות פרטיות (של יהודים, בתוך הקו הירוק; כן, כן, זה מתפשט), והיא נהדרת ליזמים בעלי הון ומייקרת את הדיור לאזרח ולאזרחית. כל זה אחרי שלפני פחות מחצי שנה יצא כמעט כל העם פיסית להפגין בדיוק על הנושא הזה.

אם התעליתם על עצמכם וקראתם את פרטי הרפורמה בבנייה, אתם יודעים ויודעות, שהשורה התחתונה שלה היא שראש הממשלה אומר לנו: אל תבלבלו לי את המוח. אם הצלחתן להמשיך להטריד את עצמכם בעניין הסכסוך/הכיבוש, אתם יודעים שהשורה התחתונה של נתניהו היא: מה? מי? למה?

בכל פעם שאנחנו קוראים או לומדים או חושבים על משטרים אפלים, אנחנו שואלים בתסכול ובאי הבנה: אבל איך זה התאפשר? איך לא יצאו נגד? איך לא כתבו נגד? איך לא התריעו?

ואז אנחנו, בדמוקרטיה בכלל, יוצאים נגד, כותבים נגד, מפגינים נגד - והמשטר לא זורק אותי לבית הסוהר, סוכנים חשאיים אינם מאיימים על חיי, ובכל זאת אין לזה שום משמעות.

למערכת בישראל יש דרכים מתוחכמות בהרבה לסתום לנו את הפה: היא הופכת אותנו - את כל מאות האלפים והמיליונים שאנחנו - לשקופים וחסרי חשיבות. אנחנו צובטים את עצמנו, וזה כואב: אנחנו ערים, אנחנו קיימים, הפגנו כל הקיץ - ושום דבר לא קורה. אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנת מדינת היהודים, הבאה, זו שלמוסר היהודי שלה אין בעיה עם שליטה בעם אחר. זאת שאחר כך יכתבו עליה וישאלו איך לא עצרו את זה? איך איפשרו לזה לקרות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו