בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה רק בנתב"ג אני מרגיש אפליה

אני תל אביבי גאה, כמו שאני ערבי גאה, כמו שאני פלסטיני גאה, כמו שאני ישראלי גאה. תמיד נהגו בי כאן בשוויון ובהוגנות. לא חוויתי אפליה מימי. עד שהגעתי לנתב"ג

287תגובות

מודה אני. איני מורגל באפליה, ולא יודע מהי. אני אף מודה שאין לי מושג עם איזה אנזים מעכלים אותה. אולי נולדתי בר מזל ואולי קיבלתי חינוך כזה. ואולי החיים הובילו אותי לכך.

אני חי בלב תל אביב, ברחוב מזא"ה המקסים. העירייה מפנה את הזבל בבניין שלי בדיוק כמו בבניינים הסמוכים, בלי לבדוק אני יודע שאני משלם ארנונה זהה לזו של יתר שכני, קונה מאותו סופרמרקט אותם מוצרים באותם מחירים, כי כולנו חברים שווי זכויות באותו מועדון מיותר. השף ב"בראסרי" לא מחבל במנות שלי בכוונה ו"בארקפה" לא מוסיפים לי הל לאספרסו. בסניף הבנק שלי מתייחסים אלי לפי מצב העו"ש. המעדנייה לא מסרבת למכור לי כבד קצוץ, וגם לא קציצות דג מדי פעם.

כן, אני תל אביבי גאה. כמו שאני ערבי גאה. כמו שאני פלסטיני גאה. כמו שאני ישראלי גאה. מרגיש אותה שייכות לתל אביב שבה אני חי, לחיפה שבה נולדתי ולסכנין, שם אני עובד לפעמים. זהו תצרף הזהויות שלי, ולמדתי אפילו לחבב אותו. בעולם המודרני שבו אני מאמין שאני חי, ריבוי זהויות לא בהכרח מעיד על משבר זהויות, אפילו נתקלתי כבר במקרים מורכבים משלי.

מוטי מילרוד

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

והנה, אני, עם הביטחון העצמי המופרז-למחצה שלי, עומד נבוך ומודה שאיני יודע איך מתנהגים מול אפליה. אני רגיל ששופטים אותי לפי הטעם שלי בבגדים או באמנות, לפי רמת התחכום הקולינרי וסוגי היין שאני אוהב, לפי המותגים שאני לובש, לפעמים אפילו לפי רמת האינטליגנציה. אבל למצוא את עצמי נשפט לפי עניין אחד ויחיד - היותי ערבי - ועוד להעז לקרוא לזה "פרופיילינג", זה באמת מעליב.

אמנם הדבר קורה לי רק בנתב"ג, אבל אחרי עשר פעמים ב-12 החודשים האחרונים אני מודה: זה מתיש. קשה להסביר איך זה שרק בנמל התעופה בן-גוריון בן אדם שלם, אישיות עגולה ועשירה רבת זהויות, הופך פתאום ל"קילו", הכינוי של אנשי הביטחון בעמדות הבידוק בנמל תעופה לאזרח ערבי. אם אתה "קילו" לוקחים לך את הדרכון, מוליכים אותך בהפגנתיות הצדה אל מאחורי פרגוד, ואז בודקים אותך ואת חפציך, פריט אחרי פריט, באותה יסודיות שבה "ישראל ביתנו" מעבירה את חוקיה הגזעניים.

בהתחלה השלתי שמונה קילו ממשקלי וחשבתי לתומי שאזכה להנחה. אבל אצל אנשי הביטחון של נתב"ג נשארתי קילו. ניסיתי להתחכם: פעם הייתי קילו של אדישות, פעם אחרת קילו של עצבים. ניסיתי גם להיות קילו של התרסה, קילו של העלבה וקילו של כניעות. שום דבר לא עזר. ההרגשה היתה ונשארה קילו של השפלה מהול בקילו של עצבות, ועוד שני קילו של ייאוש.

אותי אל על לא מעניינת. אל על היא חברה פרטית. זכותה המלאה להפלות נוסעים כראות עיניה, זכותה המלאה להתעלל בלקוחותיה, זכותה המלאה למרר להם את החיים, להעכיר עליהם את יומם ולהרוס להם את החוויה שעליה שילמו במיטב כספם, זכותה לגרום להם לקלל את הרגע שבו החליטו להימנות עם לקוחותיה. בדיוק כפי שאותם לקוחות, זכותם למנוע מעצמם את החוויה המפוקפקת הזאת. וכך אני נוהג. לאל על יש הרבה תחליפים. רובם טובים ממנה, וחלקם אף זולים ממנה. אם עדיין קיימים מזוכיסטים שנהנים מנסיעה בחברה פרטית שמרשה לעצמה להשפיל אותם, ועוד לשלם מרצונם החופשי את שכרו של המשפיל, הדבר נשגב מבינתי.

הבעיה האמיתית היתה ונשארה העובדה שמדינת ישראל מרשה לעצמה להתייחס לחלק מאזרחיה כאל "קילואים" בשדה התעופה הלאומי שלהם, נתב"ג. תמיד תהיתי מה באמת היה חושב על זה דוד בן-גוריון.

הכותב הוא יועץ שיווקי ואסטרטגי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו