בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם השירה הפכה לקרב

27תגובות

זאת בדיחה עתיקה, אבל היא מוצלחת מכדי שלא תוזכר כאן: תלמיד מראה לאביו תעודה שבה נכשל בכל המקצועות, מלבד שיעור זמרה שבו קיבל "מצוין". האב סוטר לו ושואל בזעם, "עם כאלה ציונים, אתה עוד מעז לשיר?" לכאורה אפשר להשליך תהייה דומה גם על מדינת ישראל, שלא התפנתה בחייה הקצרים לפתור שום קונפליקט קיומי, וצופי הטלוויזיה שלה מעניקים באופן עקבי את בכורת הרייטינג לתחרויות זמר. אבל האמת היא שהשירה, על נוכחותה המוגברת בציבוריות הישראלית, דווקא מיטיבה להאיר היבטים לאומיים.

נכון ששירה היא קודם כל פעולה אישית, לעתים אפילו פנימית. אדם יכול לשאוב הנאה רבה משירה במקלחת. לא כל הזמרים נזקקים לקהל. הורי מספרים שבילדותי הייתי עושה את הדרך מגן הילדים לביתם בקיבוץ לבדי, תוך שירה בלתי פוסקת. אני נזכר בסיפורם מדי בוקר, כשבני הקטן מזמר בדרכו לגן את "רוח רוח" של אריק איינשטיין, גדול זמרי ישראל (מלחין השיר, שלום חנוך, ממייסדי הרוק הישראלי ולאו דווקא "זמר" לפי ההגדרה הקלאסית, כתב לימים ש"ילדים הם גשר אל עצמנו שנתן לנו הזמן"). אבל שירה ועיסוק בה ובמשמעותה חורגים פעמים רבות מגבולות הפרט.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

הפלמ"חניקים שרו סביב מדורות, וכשהעבירו על סיפון "אקסודוס" הכשרה מזורזת למעפילים הנחו אותם להגיע לחופי ארץ-ישראל בשירה אדירה. הרוח השלטת הועתקה ממזמורי הצבא האדום והפרטיזנים באירופה הכבושה - שירה קולקטיבית, שורת מקהלה. עד היום נותרה ה"שירה בציבור" תחביב ישראלי לאומי. היו זמנים שהיא חרגה מתפקידה התרבותי והוצגה כהתרסה של ממש: "לא נפסיק לשיר" (כשמה של התוכנית "כוכב נולד" בעונתה הראשונה). הד לרוח הזאת ניתן למצוא בסרטון שהוקרן באחרונה, ובו נראה שר החוץ כשהוא משתלט על מיקרופון ורוצח את ההימנון הלאומי מתחילתו ועד סופו. מותר לזמר חובב לזייף פה ושם, אבל כשאביגדור ליברמן לא מצליח לקלוע ולו לצליל נכון אחד של "התקוה", כבר מדובר במטאפורה מהדהדת.

בשנים האחרונות מתברר לישראלים ששירה, כל עוד היא מבוצעת בידי המחצית הנשית של אוכלוסיית העולם, יכולה להוות גם עילה להתקפי טירוף. חיילים ונבחרי ציבור נוטשים בגללה טקסים ציבוריים בעודם מסתמכים על הלכה חדשה ומפוקפקת, ורב הנושא משרה ממלכתית כבר הכריז שהוא מעדיף לעמוד מול כיתת יורים מאשר להאזין לה. לו רק מהבחינה הזאת, ההצלחה המסחררת של התוכנית "The voice" היא בשורה מבורכת: לנשים, רחמנא ליצלן, עדיין מותר לפתוח בה את הפה.

אלא שיש בתוכנית מרכיב פגום כה יסודי, שמדהים שאיש מהמוסיקאים המעורבים בהפקתה לא הבחין בו. בשלב השני והמתמשך שלה, מתחרים המתמודדים זה בזה בדואט. לצורך חידוד העניין, הם אף מוכנסים בעת הביצוע לבמה שעוצבה כזירת אגרוף. אבל מדובר באבסורד. שירה בצוותא אינה עימות שמוכרע בנוק-אאוט; כל הצלחתה אמורה להיות מושתתת על הרמוניה, השלמה ושיתוף פעולה.

לכאורה מדובר בפורמט שנרכש מחברה הולנדית, אבל יש משהו ישראלי מאוד, ומדכדך מאוד, בוויתור החגיגי על ריבוי קולות ושותפות אינטרסים לטובת קול אחד שאין בלתו, רם ומנצח. זה נכון לגבי דואטים מוסיקליים וגם ביחס לפתרון סכסוכים ולניהול תהליכים מדיניים: סיפור על כבודה האבוד של ההרמוניה.

Read this article in English: The shrill voice of Israel



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו