בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לדווח על מה שנוח

תגובות

לו הפיקו פלסטינים סרט על רופאים ישראלים, המשליכים פצוע פלסטיני מבית החולים, ושוטרים משליכים אותו אחר כך אל מחוץ לניידת כדי שימות בחושך, היה ראש הממשלה מגנה את הנתינים על ההסתה נגד אדוניהם. במאי קולנוע ישראלי, לו יצר דוקומנטר על השלכת האסיר שריפויו בשיבא לא מומן, היה זוכה להפגנה מטעם ארגון הצנזורה, "אם תרצו", ושרת התרבות היתה מציעה לבמאי לעשות סרט על הטיפולים בילדים פלסטינים בבתי החולים שלנו.

סרט כזה נעשה כבר, כידוע - "חיים יקרים" של שלומי אלדר. הסרט זכה בפרסים רבים, כולל פרס האקדמיה, שהתלהבה מאוד מרגישות הכתב המצוין. היה זה בעיקר סרט תעמולה טוב. הוא תיעד יפה את המסירות המופלאה של רופאים המטפלים בילדים החולים מעזה כמו בילדים מישראל. אלדר לא ציין איך ישראל מנעה בשיטתיות משך עשרות שנים בנייה של מערכות רפואיות בשטחים הכבושים, וכיצד היא מונעת העברת ציוד רפואי לרצועה כדי שילדים חולים יוכלו לקבל שם את הטיפול, כך שהטיפול בחולים מהשטחים הכבושים הוא חלק מתעשייה המכניסה לבתי החולים בארץ כסף רב, בתשלום מיידי ובלי הנחות (בניגוד לקופות החולים, המשלמות פחות ולאורך זמן). מי משלם? תורמים והרשות, שישראל מונעת מדי פעם, בבריונות קולוניאלית, החזרת כספים המגיעים לה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

מה לכל זה ולשערורייה-זוטא שחשף חיים לוינסון? ("הארץ", 17.2) ובכן, הזעזוע למשמע הסיפור מביך כמעט כמו הסיפור עצמו. ההשלכה אל החושך אירעה לפני "עופרת יצוקה", שם עשו בחורינו המצוינים דברים איומים להמוני אנשים, נשים וילדים חסרי ישע. הפשעים אצל הצד המבצע הפכו להיות חלק מהמלחמות הנשכחות. איש לא הועמד לדין בגינם על פשעי מלחמה וגם אין טעם להיכנס לדיון על ההבדל בין חייל שיורה פגז זרחן לעבר בית, ובין טייס המפיל פצצה על מסדר סיום של שוטרים ובין שני אלה להשלכתו של אסיר פצוע מניידת. האדון שוכח את ייסורי העבד. העבר בולע את הזוועות.

לצד "עופרת יצוקה", מילא גם שיבא תפקיד אידיאולוגי בשיפור הדימוי של הישראלים. לא רק הסרט של אלדר כיכב במערכה הזאת. פרופ' דפנה בירנבוים-כרמלי מאוניברסיטת חיפה כתבה על מסלול הייסורים של הילדים מעזה בדרכם לשיבא, ועל התקשורת המטשטשת את ההקשר של המצור ושל המימון המלא לטיפולים: "מן התיאור מצטיירת מחווה הומניטרית של מדינה עשירה ומתקדמת, המצילה את חייהם של ילדי מדינה ענייה כלשהי... דוגמה אכזרית במיוחד טמונה בהצהרתו של מנהל המרכז הרפואי שיבא: 'אנחנו רוצים להקים כאן מרכז שלום, לחבר בחזרה צוותי רפואה שלנו עם צוותים מעזה, לקרוא למרכז על שם בנותיו של ד"ר אבו אל-עייש שנהרגו ב'עופרת יצוקה', ולהצהיר בקול גדול שיש חיים, והם צריכים להימשך. גם אם הם אינם נכללים בדו"ח גולדסטון'". היה לו מה לומר גם על הדו"ח, למנכ"ל, הדימוי העצמי של הישראלים נבנה באמצעות טוב הלב חסר האינטרסים. כל היתר הוא "חריג".

כאן אנחנו חוזרים להשלכת הפצוע הפלסטיני ולתלות הפרימיטיבית שלנו בסיפור בודד. השטחים הכבושים, במזרח ובמערב, שוקעים באי ידיעה. הכיבוש הופך לשורה ארוכה של סיפורים מצמררים. רובם אינו מגיע כלל אל הישראלי במרחק צעקה מן החושך. לאט מאבד הכיבוש את המסגרת הפוליטית של מתנגדיו בישראל ושוקע בתוך תרבות הלחם והשעשועים. אי הידיעה אינה קשורה לאיסור על דיווח, אלא בדיווח מצומצם ומתחנף אל הדימוי העצמי של צרכניו. כניעה גמורה לימין הקולוניאלי אופפת אותנו. והסיפור המזעזע? אה, גם הוא נותן לנו שוב לחוש כמה אנחנו רגישים. לא רק אכזרים.

Read this article in English: Drowning in our ignorance

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו