בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"התקווה" של סלים ג'ובראן

296תגובות

היה כל כך מרגש שלשום במשכן הנשיא, וכה ממלכתי: עוד חגיגה של הדמוקרטיה הישראלית, שאוהבת כל כך להפליג בשבחי עצמה. שופטי בית המשפט העליון, נשואי הפנים, בתמונה קבוצתית; הנשיאה היוצאת בדמעות פרידה, והנשיא הנכנס בדקלום נרגש; כולם החמיאו לכולם, שמן זית זך, מפרכסים זה את זה ומקלסים יחדיו את הדמוקרטיה המופלאה שלנו. ואז לפתע, תקלה. מי הוא האיש ששפתיו נותרו סכורות בזמן שירת "התקוה"? למה נעתקו המלים מגרונו? ואיך הוא מעז, למען השם?

סלים ג'ובראן, השופט הערבי הראשון במינוי של קבע בבית המשפט העליון, לא שר "נפש יהודי הומייה"; אפילו את "עוד לא אבדה תקוותנו... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" העז שלא לשיר. מהומת אלוהים (וימין קיצוני) פרצה מיד. "גורמים משפטיים" ביקרו אנונימית, דוד רותם קרא להדיח, ציפי חוטובלי למגר, ומיכאל בן ארי הציע חוק: רק מי ששירת בצה"ל יוכל לכהן כשופט. ככה ייעשה לאיש שלא ישיר: אנחנו נלמד אותו לשיר (או שילך לעזה).

באחת נקרע עלה התאנה, המסיכה המתעתעת הוסרה, והערווה נחשפה לעין כל. ככה עושים, ג'ובראן? לא יפה, אדוני השופט. הרי התמנית לתפקידך הרם אך ורק כדי לכסות על הערווה, ועכשיו אתה יורק לבאר שממנה שתית? ככה עושים למיטיביך, שנתנו לך, ברוב טובם וחסדם, את הכבוד הרם? אבל ג'ובראן בשלו. הוא לא מוכן להמשיך לשיר, את מנגינת הצביעות הוא רוצה להפסיק. שלשום לא רק נתן שיעור מקורי בזמרה - איך לפעמים אי-שירה מהדהדת יותר משירה גדולה - אלא גם שיעור מאלף בדמוקרטיה.

ג'ובראן העמיד אותה שלשום למבחן - ואבוי, הדמוקרטיה הישראלית המהוללת נחלה כישלון מחפיר. מכל נאומי הטקס להשבעת נשיא בית המשפט העליון, בלה, בלה, בלה, דווקא שתיקת ג'ובראן היא שהרביצה בנו תורה: הדמוקרטיה הישראלית דקיקה ושברירית. די בשופט אחד שאינו מצטרף למקהלה כדי לקעקעה. הקשיבו לתגובות האלימות ותבינו. הקשיבו לשתיקה המצלצלת של עמיתיו השופטים, שאיש מהם לא יצא להגנתו. דווקא יו"ר הכנסת ראובן ריבלין והשר משה יעלון יצאו להגנתו, ועל כך הם ראויים להוקרה. כן, מבית המשפט היתה צריכה לצאת ההודעה: ג'ובראן לא שר על פי צו מצפונו, שאותו יש להכיל ולכבד.

ג'ובראן אחר, המשורר הלבנוני ג'ובראן חליל ג'ובראן, כתב פעם: "אדם פוצה פה רק כשהוא מפסיק להיות שלם עם מחשבותיו". ג'ובראן הישראלי לא פצה פה, אלא שתק, ושתיקתו הידהדה יותר מכל פסקי הדין שלו.

משהו לא טוב קורה לג'ובראן שלנו, רוטנים עכשיו בוודאי במסדרונות היכל הצדק: בשבוע שעבר הוא לא הצטרף למקהלת השופטים שהחליטה לאשר את החנינה למפוני גוש קטיף, והשבוע לא הצטרף למקהלת התקוה.

חמישית מבני הארץ, אזרחי המדינה הערבים, צריכים עכשיו להכיר טובה לשופטם: בשתיקתו הוא השמיע את קולם. יותר מכך צריכים להודות לו עכשיו כל שוחרי הדמוקרטיה: הוא הזכיר לכולם, שמבחנה העליון הוא יחסה למי שאינו מצטרף למקהלה.

ייתכן שהשגיאה של ג'ובראן היתה בעצם הצטרפותו לבית המשפט הזה, שנועדה רק להראות מה יפינו, יש לנו שופט ערבי בעליון - זה שמאשר באוטומטיות את רוב צווי מערכות הביטחון והכיבוש; זה שבין חבריו יש עכשיו שופט המפר את החוק הבינלאומי וגר בשטחים הכבושים; זה שהערכאות מתחתיו מפלות בשיטתיות את האזרחים הערבים העומדים בפניהן.

המחשבות הללו אולי עלו בראשו בזמן שלא שר. כששתק, היו ישראלים רבים צריכים לשיר בלבם: הנה קם לנו סוף סוף שופט אמיץ. לא, הוא לא יכול לשיר את "התקוה", הימנון של מדינה שאינה נאמנה לבני עמו. זה לא השיר שלו, זה לא יכול להיות השיר של שום אזרח ערבי. כך, בזכות השתיקה של ג'ובראן, עלתה שלשום שירה גדולה מבית המשפט העליון: שירת המחאה.

Read this article in English: Joubran's silent song of protest



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו