בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האוסקר מאחורינו, קדימה לאולימפיאדה

ההתמודדות על האוסקר לא היתה של יוצר הסרט, אלא שלנו (עד שהוא הפסיד). המדליות באולימפיאדה (אם יהיו) יהיו של כולנו. כי אנחנו זקוקים לניצחונות לפחות בחזית הספורט

6תגובות

היתה אכזבה גדולה השבוע בלילה שבין ראשון לשני. אפשר להפסיד, אומרים יודעי דבר, אבל לא לאיראן, ובטח שלא בעת הזאת. צריך להניח את הדברים על השולחן: ברגע שהסרט האיראני התמודד מול "הערת שוליים", הסרט כבר לא היה של יוסף סידר אלא שלנו. ההתמודדות יצאה מהתחום הפרטי ועברה למגרש הציבורי. בעצם זה לא מגרש, זו חזית, חזית קדמית במלחמה. את יוסף סידר שלחנו לחזית, והוא לא הביא לנו כלום. בושה.

בעוד חודש יש לנו אירוויזיון, נראה מה יהיה בבאקו. קל זה לא יהיה, כי גם שם אנחנו מוקפים אויבים. המשימה של הלהקה הזאת (נו, מה שמה?) קשה, אבל אחרי ההפסד לאיראן אין לנו ברירה, למות או לכבוש את ההר, כמו שאמר ז'בוטינסקי. שני הפסדים רצופים זה כבר יותר מדי. מקום שלישי יהיה בסדר - לא ניצחון אבל גם לא תבוסה. את השלישי הם יביאו לנו, זה בטוח. אבל מה אנחנו מדברים על האירוויזיון? האירוויזיון הוא משחק ילדים לעומת מה שמחכה לנו בסוף יולי. בעוד ארבעה חודשים יש אולימפיאדה בלונדון והספורטאים בלחץ. העם כבר נושא אליהם עיניים והם אומרים: אל תדאגו, נביא לכם מדליה.

"נביא לכם"? אני שואל, מה פתאום "מביאים" מדליה? איך זה שזוכה במדליה אולימפית תיכף מגיש אותה לעמו, למולדתו ולשרת התרבות שלו? מה, הוא חתול שמניח ציפור מתה ליד הדלת כמתנה? תודה רבה, באמת, אבל הציפור הזאת, לדעתי, היא רק שלו, לא שלנו.

אי-פי

היא בכל זאת של כולם, מתעקשים יודעי דבר, המדינה נותנת להם כסף ולכן המדליה שייכת גם לה. טוב, אני מסכים, אמרתי ליודעי הדבר. המדינה מממנת לספורטאים אימונים (נניח), ולכן מותר יהיה (נניח) לשרת התרבות לקפוץ על הפודיום בשיט מפרשיות, אבל קשה לי לראות אותה קופצת על הבמה כשמעניקים את פרס נובל לישראלי. הוא יקבל אמנם שיחת טלפון מראש הממשלה, אבל למה הוא לא "מביא לנו" את הפרס? הרי המדינה תומכת במוסדות אקדמיים. הוא לא "מביא" כי מה אנחנו כבר מבינים בקריסטלוגרפיה של חלבונים? מה העולם מבין בזה? בגלשני רוח אנחנו מומחים, ומומחים הם השגרירים הכי טובים.

שגרירים של מה? שגרירים של הפנים האחרות שלנו, אומרים יודעי הדבר, הם שגרירים של הדמות הלא מוכרת שלנו, הדמות היפה. העולם מכיר אותנו ככובשים ומדכאים, ואנחנו מראים לו שאנחנו אומה של חוקרי מקרא ושחייה צורנית.

והם, הגויים, קונים את זה? הם באמת חושבים שאנחנו אומה של חוקרי מקרא ושחייה צורנית? יודעי הדבר מסתכלים לצדדים ואחר כך לוחשים: האמת היא, שלא. אף אחד לא מאמין שמדליית הארד שלנו בג'ודו תרגש אותם, אבל למי אכפת?

מה זאת אומרת "למי אכפת?" אכפת לנו מה חושבים הגויים? אכפת לנו מה רואים היהודים. הספורטאים, הזמרים והקולנוע הם השגרירים שלנו - אצלנו. לנו, ולא לעולם, הם מראים את הפנים היפות שלנו. למה? כי כבר שכחנו שיש לנו כאלו. אנחנו קוראים בעיתון שזורקים פלסטיני פצוע בשדה ומגרשים ילדות קטנות, ונדמה לנו שככה אנחנו נראים. אנחנו שוכחים שיש לנו חיילים במלחמות אחרות, בחזית האירוויזיון ובקרב על ההתעמלות האמנותית. שם נחמד להילחם, אלה מלחמות נחמדות ובמלחמות האמיתיות אין שום דבר נחמד. למי יש עוד כוח לשמוע על פועלים מפוטרים ועל פקידים מושחתים?

ומה עם סידר? מה יהיה עם השגריר שלנו אחרי התבוסה? נשאיר אותו לדמם, ככה, בשדה הקרב? אל תדאג. ברגע שהאיראני הניף את האוסקר נלקחו מיוסף סידר כל סמכויות השגריר שלו. הוא התבקש להחזיר את החליפה, לעזוב את הסוויטה ולקבל אחריות מלאה על הסרט. עכשיו זה הסרט שלו, לא שלנו.

והספורטאים? והאולימפיאדה? אה, הספורטאים. ברגע ששמו של הספורטאי שלנו מופיע על לוח התוצאות במקום ה-38 הוא יודע שמעכשיו הוא חוזר לנסוע באוטובוסים. והניצחונות? הרי העם רוצה מדליות. יש לנו כמה רעיונות, אנחנו כבר מדברים עם שמעון מזרחי. ייתכן שנלך על מיקור חוץ, אולי נביא כמה שחורים. זה עובד יפה במכבי תל אביב, לרוץ הרי הם יודעים... העם אוהב אותם... והפנים שלהם אחרות ויפות. סבתא יהודייה כבר נמצא להם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו