בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העם דורש איסלאם

בלהט השמחה על נפילתם של המשטרים העריצים באביב הערבי, נשכחה העובדה שאתם עריצים גם כפו חילוניות על עמיהם. על רקע זה ניתן להבין את התחזקות האיסלאם בעקבות המהפכות

66תגובות

בשנה האחרונה סיפק העולם הערבי הפתעות למכביר לכל המומחים, שאיש מהם לא ציפה למה שאירע בכיכר תחריר בקהיר וגם לא לכך שמפלגות איסלאמיות יזכו ב-75% מן הקולות בבחירות במצרים. אבל מה שמתרחש בארצות ערב כעת מעיד על תהליכי עומק מרחיקי לכת יותר, מפתיעים לא פחות.

היבט שנדחק לזווית בתוך קלחת האירועים בשנה האחרונה, הוא כי רוב השליטים העריצים שהודחו, ייצגו ניסיונות של אליטות צבאיות לקדם מודרניזציה הכרוכה בחילוניות. כך זין אל-עבדין עלי בתוניסיה, חוסני מובארק במצרים, עלי עבדאללה סאלח בתימן, בשאר אסד בסוריה וגם סדאם חוסיין בעיראק (לוב וקדאפי הם פרשה אחרת). אך אורח החיים החילוני הזה שהמנהיגים קידמו, היה כפוי מלמעלה. לרוב האוכלוסייה, שחיה עדיין במסגרות שבטיות ומסורתיות, הוא נראה כמשהו זר. במושגי התקינות הפוליטית הליברלית המערבית, הוצגו שליטים אלה כעריצים, ההיבט החילוני של עריצותם כמעט שלא הוזכר.

מרגע שנפלו עריצים אלה, עלו על פני השטח הזיקות הדתיות העמוקות של מרבית האוכלוסייה. המערב ראה רק את המוני המפגינים בכיכרות, אך המסות העצומות של האנשים שאין להם גישה לפייסבוק או לטוויטר, נעלמו מן העין. לכן כה גדולה היתה התדהמה כאשר בתוניס ובקהיר זכו המפלגות האיסלאמיות לרוב מוחץ. גם בלוב מתברר כי כוחם של האיסלאמיסטים אינו מבוטל, וכך גם חלק מהאופוזיציה בסוריה. העם אכן רצה להפיל את המשטר, אבל "העם" רוצה את האיסלאם בשלטון.

רויטרס

עשו לנו לייק לקבלת מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

מבחינה זו, מה שקורה עתה בארצות ערב דומה למה שאירע גם באיראן ובטורקיה, אם כי באופן שונה מעט: בשתיהן נעשו במשך עשרות שנים ניסיונות רדיקליים של שינוי בכיוון חילוני. שליטים אוטוריטריים כמו השאה באיראן וכמאל אתא-טורק, ניסו לכפות על חברותיהן חילוניות רדיקלית, אך בסופו של דבר נכשלו ניסיונות אלה.

ניצחונו של האייתוללה חומייני באיראן בסוף שנות ה-70, כמו גם עלייתה בטורקיה של מפלגת הצדק והפיתוח, של רג'פ טייפ ארדואן, הן הוכחה לכך כי כפייה של אורח חיים חילוני אינה מצליחה לאורך זמן. בהינתן לו הזדמנות, העם אומר את דברו לא רק נגד עריצות, אלא גם נגד הניסיון לכפות עליו אורח חיים חילוני לפי מודלים הלקוחים מן המערב. במערב החילוניות צמחה מלמטה והתפתחה במשך מאות בשנים. כפייתה בכוח על החברה המסורתית בעולם הערבי נכשלה. באיראן היו אמנם ניסיונות של מחאה נגד השלטון הדתי בשנים האחרונות, אבל עם כל התקוות במערב למהפכה חילונית שם, קשה לשער שזה אכן יקרה.

תופעה אחרת קשורה ליכולתן של חלק ממדינות ערב לשרוד בגבולותיהן הנוכחיים. הגבולות באזור נקבעו על ידי האימפריאליזם המערבי, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולכל השליטים יש עניין לא לפתוח תיבות פנדורה. עתה ניתן לראות כיצד הדברים מתחילים להשתנות. האוטונומיה דה-פקטו של הכורדים בצפון עיראק מעידה על כך שאחדותה של עיראק התערערה; בסודאן התפרקה המסגרת שנכפתה על עשרות שבטים ועמים על ידי השלטון הבריטי הקולוניאלי; לוב, הקיימת כיחידה מדינית רק מאז הכיבוש האיטלקי בתחילת במאה ה-20, מתקשה לתפקד כמדינה לאחר סילוקו של מועמר קדאפי. גם בתימן אחדותה של המדינה מוטלת בספק ולא ברור האם סוריה תוכל להמשיך ולקיים את אחדותה המדינית לאחר הסתלקותו של אסד. הרי לא רק הגבולות, אלא עצם גיבושן של המדינות הללו כיחידות מדיניות, היו פרי של הסדרים אימפריאליים, שכן עיראק, סודאן, לוב וסוריה, מעולם לא התקיימו כחטיבות מדיניות (מצרים היא, כמובן, סיפור אחר).

אכן אביב ערבי, אבל עם תוצאות פרדוקסליות: בנפול העריצות, גם החילוניות (הכפויה) עשויה להיעלם, ובמקביל, שרטוט גבולות חדשים אינו בלתי אפשרי עוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו