בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המס על הפריפריה

80תגובות

שמחה גדולה. ראש הממשלה בנימין נתניהו זרק לנו, תושבי הצפון והדרום, עצם - הפחתה של עשר אגורות במס על הדלק. זו עצם עלובה למדי, שלא ממש תעזור למי שהתלות שלו במכונית היא מוחלטת, ומה שחמור יותר, היא הושלכה לנתינים לחודשיים בלבד. ומה יהיה אחר כך?

נחוץ פתרון הרבה יותר רציני. הרי נכון להיום, המיסוי הכבד שמטילה המדינה על הדלק, הוא בעצם מס המוטל על הפריפריה. זהו מס לא שוויוני, שפוגע באלה שגרים בשולי המדינה הרבה יותר מאשר בתושבי המרכז.

בניגוד לדברי מומחים שונים לכלכלה, בעבורנו, תושבי הפריפריה, הדלק הוא לא מותרות אלא מוצר יסוד המאפשר להתפרנס ולנהל חיים תקינים. בני זוג עובדים, המתגוררים ביישובי הגליל או הנגב, חייבים להחזיק שתי מכוניות רק כדי לעבוד. פרנסתנו תלויה בנגישות למקומות העבודה ורכב "ליסינג" הוא מצרך נדיר באזורים אלה. בכל מקרה, גם מי שמחזיק ברכב ליסינג משלם בעבורו מחיר קבוע, ומי שנוסע לעבודה במכונית הפרטית נדרש לשלם עוד ועוד, על זכותו להתפרנס.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הטורים והפרשנויות ישירות אליכם

למשא הכבד של אחזקת רכב - אגרת רישיון, ביטוח ובלאי - מוסיפה הממשלה משקולת כבדה של מס על הדלק. כל אגורה נוספת במיסוי על הדלק, היא אגורה הנגרעת ממשכורותינו.

נכון, אנחנו יכולים לנסוע פחות לבקר חברים וקרובי משפחה. אנחנו יכולים להשתדל להיות בריאים כדי לחסוך בנסיעות לקופת חולים או לבית חולים, ואנחנו יכולים לקנות פחות במרכולים שבערים השכנות. אנחנו בחרנו לחיות כאן וייתכן שזה חלק מהמחיר שמשלמים על החיים בפריפריה. אבל אנחנו לא יכולים לנסוע פחות לעבודה.

כל הדיבורים על מעבר לתחבורה ציבורית והצגת המיסוי על הדלק כ"מס ירוק", הם עבורנו סיסמאות ריקות מתוכן. היינו שמחים מאוד לעבור לתחבורה ציבורית, אבל מדובר במושג ערטילאי.

אני מתגורר בקיבוץ בית קשת שבגליל התחתון, יישוב שנוסד לפני 68 שנים, המרוחק שני קילומטרים מהכביש הראשי. אוטובוס הוא מלה שמוכרת כאן בגנים, בזכות שירי הילדים. ותיקי הקיבוץ יודעים לספר בערגה על ימים רחוקים שבהם אוטובוס "אגד" היה נכנס בשעת בוקר מוקדמת, ופעם נוספת אחר הצהריים. הפעם האחרונה שראו פה אוטובוס של תחבורה ציבורית חוצה את שער הקיבוץ היתה לפני כ-40 שנה. אגב, בתום צעדה לכביש הראשי, יחלפו מבלי לעצור על פני הממתינים בתחנת ההסעה אוטובוסים בקווי נסיעה ישירים, שאינם עוצרים בכל יישוב נידח.

גם הרכבת המובטחת טרם הגיעה אלינו. כן, זו אותה רכבת העמק שזקני העמק אוהבים לדבר בה. סבי נסע בה דרך שגרה, לחיפה ולדמשק. ואולם, מאז ועד היום הוזנחה התחבורה הציבורית בצפון. אשתי עובדת בחיפה, מרחק 65 קילומטרים מבית קשת. אם היא תקשיב למומחים שאומרים כי הרכב הוא מותרות ותעבור לתחבורה הציבורית, היא תצטרך להשקיע שעתיים וחצי של נסיעה כדי להגיע למקום עבודתה. הדרך בחזרה הביתה תארך אותו זמן.

עד שתשוקם התחבורה הציבורית, המכונית הפרטית היא אמצעי התחבורה היחידי שלנו. בינתיים אנחנו מבקשים מהממשלה שתוציא את היד מהכיסים שלנו, אין לנו כבר מה לתת.

ועוד לא דיברנו על עובדי כפיים, שעבורם כל אגורה נוספת במחירי הדלק תגרע לא מהחוגים אחר הצהריים לילדיהם, אלא מהלחם ומהמחברות לבית הספר. פועל הבניין מבועיינה או מנוג'ידאת, שנוסע עד לאשדוד ורחובות כדי לזכות בפרנסה, ייאלץ להתמודד בסוגיה - האם לקנות חלפים למכוניתו, במקום אלו שהתבלו, או שקית חלב במכולת. האם לבטח את מכוניתו, או לממן טיפול שיניים לילדיו.

אפשר להמשיך לדבר על פיתוח הנגב והגליל, על מחלפים ואוטוסטראדות, אבל כל עוד לא יהיה איך להגיע למקומות העבודה, כל ההצהרות האלה יישארו חלולות. קחו מאתנו את המכוניות, אבל תדאגו לאוטובוסים ולרכבות.

כן, החיים בגליל הם לא רק עזים רועות באחו, יינות בוטיק ונוף ערפילי הניבט מהחדר רחב הידיים שבצימר עם הג'קוזי. החיים כאן הם גם מאבק לפרנסה בכבוד. שרים יקרים, לפני שתערכו עוד יריד התיישבות בנמל תל אביב ולפני שתחתמו על עוד גזירת מס שפוגעת בנו, תזכרו גם את זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו