טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשמרת של גרוניס

לא במקרה, שלוש מאבני הדרך בתחום חופש העיתונות וחופש הביטוי הן החלטות של בית המשפט העליון. יש לקוות שנשיאו החדש יעמוד גם הוא בשער

תגובות

שלוש מההחלטות הקריטיות שעיצבו את הדמוקרטיה הישראלית לא התקבלו במליאת הכנסת אלא באולם בית המשפט העליון. בשנת 1953 היה זה השופט שמעון אגרנט שהזכיר לממשלת ישראל כי מגילת העצמאות אינה רק פיסת קלף דקורטיבית. קביעת המגילה, כי ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות", מחייבת לשמור על ערכי יסוד דמוקרטיים כמו חירות הביטוי וחופש העיתונות, פסק אגרנט בבג"ץ "קול העם".

ב-1989 קיבל בג"ץ את עתירת העיתון "העיר" כי הצנזורה הצבאית - גוף שאינו קיים כמוסד של קבע בשום מדינה דמוקרטית - רשאית לפסול לפרסום רק מידע "שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". משמע, הצנזורה אינה כלי משחק להשתקת ביקורת לגיטימית או לפגיעה בחופש הביטוי.

ההחלטה המעצבת השלישית ניתנה ב-2012, בערעור שהגישו אילנה דיין ו"טלעד" על הרשעתם בפרשת סרן ר'. בית המשפט הדגיש את הצורך בשימור מרחב פעולה לעיתונות חופשית וחוקרת, כדי שתוכל למלא את תפקידה הציבורי.

אמיל סלמן

לא במקרה נדרשו שופטי בית המשפט העליון לקבוע אבני דרך אלה בסוגיות הנוגעות לתחום אחד - העיתונות. פסקי הדין ניתנו לא משום שהשופטים מבקשים, כמאמר הציניקנים, לשאת חן בעיני העיתונאים, או משום שאלה ואלה משתכשכים בצוותא בבצת האליטות. ההסבר האמיתי לכך ששלושת פסקי הדין הללו מתייחסים לפרשות שבמרכזן העיתונות נעוץ בכך שמעמד אמצעי התקשורת היה ונותר נייר הלקמוס היעיל ביותר לבחינתו של שלטון. כל הגבלה של חופש העיתונות מקצצת את רגליה של הדמוקרטיה; כל קביעה המעגנת את חירות הביטוי מחזקת את צורת השלטון הטובה והראויה ביותר.

חירות הביטוי הוא ליבת הדמוקרטיה: בלעדיה אין האזרח יכול לקבל הכרעה מושכלת ביום הבחירות; אין גם מי שיטיל אור על מה שמבקש השלטון להסתיר מעין הציבור; אין מי שידליק נורות אזהרה אם מתקבלת החלטה שגויה, ואין מי שיציג בפני השלטון חלופות ראויות יותר לטיפול בסוגיות שונות. ב-1956, לאחר פטירתו של ד"ר עזריאל קרליבך, אמר יגאל ידין כי אף שמייסד "מעריב" ועורכו הראשון לא היה חבר כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו.

שלוש ההכרעות המשמעותיות משקפות לא רק את הזיקה בין תקשורת לדמוקרטיה. הן מצביעות על מיקומו החיוני של בית המשפט העליון במקבילית הכוחות הממלכתית בישראל. הכנסת היא המוסד הריבוני, המייצג את רצון העם כפי שהוא מצטייר במערכות הבחירות. אבל כל מי שעוקב אחר התהליך יודע כי הכרעה זו היא בדרך כלל תוצאה של עסקות בין מפלגות שונות, שכל אחת מהן דואגת לאינטרס שלה. בסחר-מכר הפוליטי נשכחים בדרך כלל ערכי העל שחייבים להנחות את החברה כולה.

לכך יש להוסיף את שאיפתו הטבעית של כל שלטון לשמר את כוחו, ואת תאוות השליט לצמצם את יכולתם של יריביו לפגוע בו. דוד בן-גוריון התנער ממימוש החובה שנקבעה במגילת העצמאות לכונן חוקה, לא רק משום שנרתע מעימות עם הדתיים: הוא לא רצה שמסמך מחייב כזה יכבול את ידיה של הממשלה. מי נותר להחזיק את הלפיד הערכי? רק בית המשפט העליון. שופטי העליון הם אלה שמשמרים את ערכיה העמוקים, המהותיים, של הדמוקרטיה - שוויון, שמירה על זכויות הפרט, חופש הביטוי ועוד - במיוחד בשעה שהכנסת מבקשת לטאטא אותם מתחת לשטיח של "הכרעת הרוב".

שתי מסקנות עולות ממציאות זו. האחת: כנראה גם בעתיד כל מי שירצו לשמור על ערכי היסוד, כולל הבטחת חירות הביטוי וחופש העיתונות, יתקשו למצוא את מבוקשם בספרי החוקים שתפיק הפוליטיקה הפרלמנטרית. הם ימצאו אותם רק בפסיקותיו של בית המשפט העליון, מגדל השמירה של הדמוקרטיה הישראלית. המסקנה השנייה: השופט אשר גרוניס, שנכנס זה עתה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, חייב לעמוד בשער כקודמיו, וכמוהם עליו להפגין נחישות והחלטיות. עליו להבטיח שהרוחות הנושבות מהכנסת ומחוגים אחרים לא יכרסמו במבנה העדין והחיוני של איזונים ובלמים.

ד"ר מן הוא היסטוריון וחוקר תקשורת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות